תמיד יכול להיות יותר גרוע…

לאחר מכת הברד, שהכתה קשות במצרים, נוצרה שם אווירת נכאים והייאוש התעצם אצל פרעה ועבדיו. בתוך המציאות הקשה שהמצרים היו נתונים בה, בין הבטחת משה לפרעה להתפלל להפסקת הברד, ובין ביצוע התפילה, יש רגע אחד של הפסקה, אולי של חסד. שני פסוקים תמוהים המתארים מחד גיסא את הפשתה והשעורה שנהרסו משום שהאחת הייתה גבעול והשנייה אביב  ומאידך גיסא את החיטה והכוסמת שעדיין לא צמחו ולכן גם לא נהרסו. וכך נאמר: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה". מדוע חשובה הרזולוציה המדויקת כל כך, עם השמות של הצומח ומצב צמיחתם? מדוע משה רואה לנכון לדווח לפרעה על מצב היבול, שנותר או נשחת, בשעה שפרעה יכול להוציא את דו"ח הנזק בכוחות עצמו? וכך שואל הרמב"ן:

"סיפר הכתוב מה שאירע, ולא ידעתי למה נכנסו שני הפסוקים האלה במקום הזה … ואין צריך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד, כי בסור הברד יראה …".

וכך מתרץ הרמב"ן:

"ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה ועבדיו, שאמר להם: ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחר כן תשנו באיוולתכם. אבל הפשתה והשעורה נוכתה, והחיטה והכוסמת שהן לכל חיתכן (חיותכם) לא נוכו במכה הזאת, והן ביד האלקים לאבד אותם מכם, אם תשובו ותחטאו לפניו …"

משה מבקש להבהיר לפרעה, שגם בשעת משבר ונפילה עליו לשוב בתשובה מפני שמצבו יכול להיות גרוע יותר. אכן הפשתה והשעורה הוכחדו ולא ניתן להשיבן, אולם המצב עלול להיות גרוע יותר, שכן קיימת תבואה שעדיין לא הבשילה וממילא לא ניזוקה. שמא גם משה מתכוון לרמוז  במילים אלו לפרעה, שאילו רק היה משנה את המבט מהאגו ומהלב ומהאלימות, אל הגבעול ואל העלים שצמחו ושעתידים עוד לצמוח, אל התבואה שצומחת כדי להבטיח חיים, אל מחזור החיים הפשוט של השדות – הלב היה מתרכך, והעקשנות היתה מתפוגגת.

שני הפסוקים הללו מתריעים מפני התסמונת של: 'אין לי כבר מה להפסיד'. במציאות כזו, מסוגל אדם לעשות את הגרוע מכל לו ולחברה. התרופה לתסמונת זו היא להבהיר, שיש לו לאדם מה להפסיד כמו גם שיש לו גם מה להרוויח. חשוב במקרים מעין אלו לשקף את המציאות ואת התקווה כדי לאפשר לאדם להגיע למחוזות טובים יותר. וכך משה פונה אל פרעה ואומר לו עדיין החיטה יכולה להבשיל, עוד לא אבדה התקווה, שכן הכל תלוי בהחלטתו של פרעה עצמו לשנות את דרכו.

(וארא תשפ"א)