הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)ליתרו ולאברהם היה לכאורה מסלול חיים דומה, שניהם נולדו בסביבה אלילית ושניהם הכירו לבסוף את בורא העולם, ואעפ"כ יש הבדל במסקנות של השניים. אברהם, כיון שהכיר את בוראו, לא נשאר אדיש לעולם האלילי, אלא ניפץ את הפסלים וקרא לכל באי עולם להאמין בא־ל עולם. מה שאין כן יתרו, גם אחר שהכיר את הבורא עדיין לא כפר לגמרי באלילות, כמו שמובא במדרש [שמו"ר א לב]: "יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש והרהר לעשות תשובה וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל". יתרו, גם אחר שראה שאין ממש בעבודת כוכבים, גם אז אין הוא משבר אותה אלא מוסר כלי תשמישו לאחרים. כמו כן לומדים אנו זאת מאמירתו של יתרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים", ואמרו על כך במדרש [דב"ר ב יט]: "יתרו נתן ממש בעבודה זרה", מפני שלדבריו יש משהו בעבודת כוכבים אלא שה' הוא גדול מהם. וכך ראו זאת במכילתא [שם] שאמרו שיתרו קטן מאחרים: "נעמן הודה יותר ממנו, שנאמר [מל"ב ה טו]: 'הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל' וכן רחב הזונה אומרת [יהושע ב יא]:'כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'". על כן, כניסתו של יתרו לאמונה לא הייתה שלימה, וכששמע יתרו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל", אין שמחתו שלימה, אלא נאמר: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, אשר הצילו מיד מצרים", ופירש זאת רש"י: "ויחד – נעשה בשרו חידודין חידודין, מיצר על איבוד מצרים". ונשאלת השאלה: מדוע לא הייתה אמונתו של יתרו שלימה כאמונתו של אברהם?
אפשר לומר שההבדל בין אברהם ליתרו היה שהכרת הבורא של אברהם הייתה בדרך חיובית, ואילו של יתרו הייתה בדרך השלילה. אברהם החל בחיפוש הבורא כבר מגיל שלוש והגיע להכרה שלימה בגיל ארבעים שנה. לפי ספר הזהר [ח"א עמ' פו] הכיר אברהם את הבורא בהתבוננות בתופעות הטבע: "כיון שראה שהשמש זורחת בבוקר מצד מזרח, חשב בלבו שזהו הא־ל, אמר: זה הוא המלך שברא אותי והתפלל אליו כל אותו היום. לערב כשראה שהשמש שוקעת והירח מאיר, אמר זהו ודאי השולט . . . לבוקר ראה שהסתלק החושך והאיר צד המזרח, אמר ודאי כל אלו יש מלך עליהם ושליט שמנהיג אותם, כיון שראה הקב"ה חשקו של אברהם אליו התגלה אליו ודבר עמו". לפי הרמב"ם [הל' ע"ז פ"א ה"ג] הגיע אברהם לאמונתו בדרך העיון המחשבתי, וכך הוא מתאר: "כיון שנגמל איתן (אברהם) זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו כי אי אפשר שיסבב את עצמו . . . ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק שכל העולם הטועים . . . ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". כך או כך, אברהם הגיע לאמונתו בדרך ההתבוננות והעיון כמו שמובא במדרש [ב"ר שם]: "אברהם אבינו – אב לא לימדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את תורה? אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כל הלילה. רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה".
מה שאין כן יתרו, הוא הגיע להעדפת הבורא בדרך השלילה, מתוך התנסות אישית, לאחר שהתאכזב משאר העבודות זרות, ככתוב: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים", כמו שפרש"י: "מכל הא-להים – מלמד שהיה מכיר בכל ע"ז שבעולם, שלא הניח ע"ז שלא עבדה". האכזבה יש בה העדפה אך אין עמה ודאות, ועל כן לא פסל לגמרי את האלילים האחרים, אלא ראה באלוקי ישראל את הנעלה יותר, ואולי מפני נפשו החצויה לא בחר להישאר לאורך זמן במחנה ישראל, אלא חזר למקומו, כי לא הפנים לגמרי את אפסותם של אלילי העמים, ולא הכיר בבלעדיות המוחלטת של בורא עולם, מה שאין כן אברהם דבקותו בבורא עולם הייתה ללא תנאי.
(יתרו תשעח)
