הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יציאת מצרים מתנוססת בראש עשרת הדברים. התורה מלמדת כי זה האירוע המכונן של האומה הישראלית. ביציאת מצרים הוברר כי אלוקי ישראל אינו רק בורא עולם כי אם גם אלוקי ההיסטוריה. אין הוא כאותם יוצרים אשר משעה שתמה יצירתם הסתלקו ממנו והותירו אותה לבדה, כי אם הוא מלווה את כל מהלכי האומה הישראלית והעולם בכללו. בליל הסדר אנו מציינים עובדה פלאית זו, וכורכים ביציאת מצרים את ההיסטוריה כולה. הסיפור הוא אמנם סיפור יציאת מצרים אולם התודעה היא תודעת כלל-היסטורית. עובדה זו בולטת בעיקר בפיוטים – מהפיוט "דיינו" ועד ל "ויהי בחצי הלילה", בהם אנו מזכירים את הלווי האלוקי שחרג בהרבה מגבולות המדבר, ומגיע עד לימינו אנו.
תפישה אמונית זו אינה נותרת בתחום האמונות והדעות בלבד, כי אם מחלחלת גם לתחומי המעשה. זו דרכה של תורת ישראל, שעקרונותיה יורדים למטה, ומהכלל הגדול מפרטים פרטי מצוות מעשיות. ואכן, עשרות מצוות הן מצוות זכר ליציאת מצרים. בתודעה שלנו מצויות בדרך כלל המצוות העוסקות בתיאור היציאה ובתולדותיה: פסח שבועות וסוכות, ובמידה מסוימת גם ראש השנה ויום הכיפורים בהם אנו מזכירים בקידוש "זכר ליציאת מצרים"; מצוות תפילין ומזוזות שפרשיותיהן מדברות על יציאת מצרים; מצוות פדיון בכורות והבאת ביכורים, ועוד מצוות הקשורות והכרוכות בהיבט זה של יציאת מצרים.
ברם, עלינו להיזהר מלהחמיץ סוג נוסף של מצוות, הנובעות אף הן מיציאת מצרים. בראש ובראשונה מצוות השבת כפי שהיא מופיעה בעשרת הדברים של פרשת ואתחנן. שם נאמר כי עלינו להעניק לעבדינו הכנעניים ולאמהותינו הכנעניות שביתה מעבודה, כיוון שאף אנו היינו עבדים, ואנו יודעים היטב את טיב תקוות העבד להפסקת הנגישה בו ולמרגוע. שבת אפוא אינה באה רק כדי לחזק את אמונתנו בהיות ריבונו של עולם בורא העולם, כי אם מצווה המורה לנו כיצד לעצב בפועל את יחסינו אל שאר בני האדם.
כמו מצוות השבת, כך מצוות רבות בתורה כמו "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ); חובת הענקה לעבד עברי בשעה שהוא יוצא לחופשי; איסורים שונים על רמאות במסחר ועל ריבית, ועוד נושאים שונים המצויים התורה כביטוי למסקנות שאנו צריכים להסיק מיציאת מצרים.
בימים שאנו מתקרבים בהם לחג המכונן של יציאת מצרים עלינו אפוא להתחזק בשני תחומים. ראשון בהם הוא האמונה העמוקה בכך שריבון העולמים מנהיג את העולם בטובו ובחסדו, והוא המולך האמיתי בעולם. תודעה זו היא תודעה אמונית, שיש לה השלכות רבות על מידת הביטחון ועל הדרך בה אנו מתבוננים על המציאות. שני בהם הוא התיקון שתודעת יציאת מצרים מחייב.
שני התחומים לוקים כיום בחברה הישראלית בחסר. התודעה ההיסטורית והמבט על תולדות האומה הישראלית מצומצם אצל חלקים ניכרים מהאומה. הם בוחנים את עמדותיהם לאור תולדות ישראל במאה השנים האחרונות, והחיבור אל מהלך ההיסטוריה הכללי אינו קיים – גם בשל הבורות הגדולה וגם בשל תרבות החיים הפונה אל העתיד תוך השתחררות ממה שמכונה בטעות "כבלי העבר". אין מדובר בכבלים כי אם בשורשים.
במקביל, החברה הישראלית שוכחת את יציאת מצרים בתחומי המבט על האדם. כתמים רבים רובצים עלינו: כתם הסחר בנשים, הפוגע הן בכבודן ובחירותן והן בקדושת האומה; היחס לעובד הזר המהווה גזל נורא של קשי יום יחד עם חילול השם בינלאומי; חוסר הרגישות החברתית (במקום בו הוא קיים) כלפי הגר היתום והאלמנה; הימנעות מכניסה לעובי הקורה כדי לשחרר נשים (בעיקר) וגברים שנבלים מנצלים את ההלכה כדי לפגוע בחירותם ובחופש הבחירה שלהם – כל אלה עומדים בניגוד למצוות התורה לזכור את יציאת מצרים ואת הרוח העולה ממצוות אלה. החובה לדאוג לחרות האדם שאינו אויב לך ואינו מבקש להשמידך היא עצמה מצווה גדולה, שתיקונה מהווה חלק מניקוי הכתמים לקראת חג הפסח.
(ויקרא תשס"ד)
