מערכת שבתוןפרופ' חגי משגב, מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת גבעת וושינגטון
בפרשת 'וישלח' רואים אנו כמה אנרגיה משקיע יעקב אבינו בעימות העתידי עם עשיו אחיו, אחרי 20 שנה של נתק מוחלט ביניהם. הוא מעורר זיכרונות רדומים, מתכונן בכמה דרכים, משתחווה ונותן עדרי מנחה, אבל לעיני הקורא מתברר שעשיו כלל לא זוכר על מה מדובר. ריב ישן, לפני דור שלם, הוא מזמן התקדם הלאה, הקים משפחה ענפה, יש לו צבא קטן משלו, הוא עשיר גדול, ורק יעקב, שגלה ממקומו ונותק מביתו, עדיין תקוע באותה מריבה ישנה.
וכך היא המידה: אנשים וקבוצות ממשיכים במחלוקותיהם הישנות, שלעיתים איבדו כל רלוונטיות, בגלל שאלה עיצבו את זהותן אי אז בעבר. אבל המציאות זרמה הלאה וכולם השתלבו בה מזמן. ובמעבר לימינו: ההתנגדות החרדית לציונות עודנה מונעת מהפחד מפני "ההשכלה הברלינאית", עודנה זוכרת את "שאלת הקולטורה" מהקונגרסים הציוניים הראשונים, עודנה בוחשת במיתולוגיה החרדית הישנה על "ילדי טהרן". אבל למעשה, כמעט כל החברה החרדית כבר משתפת פעולה עם המדינה הציונית, חיה בה ודורשת טובתה (אמנם בדרכה שלה), וחלק גדול ממנה אפילו מחזיק בעמדות לאומיות – שלא לומר לאומניות – למדי.
carmine-savarese-
קו השבר האמיתי בין שתי החברות – החרדית והציונית דתית – הוא כעת בעיקר לא סביב היחס למדינת ישראל, אלא סביב היחס לעולם המערבי המודרני וערכיו. היחס המסויג למדע המודרני, לערכי המערב ולתרבות המודרנית, מגדיר את החברה החרדית הרבה יותר מההתנגדות לתנועה הציונית – אבל למרבה ההפתעה, קו השבר הזה עובר גם בתוך המחנה הציוני דתי עצמו, שגם הוא בחלקיו היותר שמרניים רואה במודרנה סכנה, בערכי המערב אויב ובתרבותו קלקול גדול.
בשנים האחרונות אני משוטט ברשתות החברתיות, וביניהן גם הצטרפתי לכמה קבוצות "חרדיות-חדשות". מצאתי שם אנרגיות צעירות ולוהטות, המבקשות תיקון לחוליי החברה שלהם, שערכיהם לא רחוקים משלי בהרבה, שהרצון לשיתוף פעולה פועם בהם. לא במקרה רבות ממובילות המהלך שם הן נשים צעירות, וביניהן כאלה שעוררו לראשונה מודעות בתוככי החברה החרדית לנושא הפגיעות המיניות. נכון שעל רקע המלחמה, שאלת אי הגיוס החרדי הפכה למשמעותית בעיני רבים בציונות הדתית, אבל דווקא הנהגתה היותר שמרנית משתפת פעולה עם הנהגת החרדים בעניין זה.
הגיע הזמן לחדול מלהילחם את המלחמות הרעיוניות הישנות. יש לנו מלחמות חדשות לנצח בהן, ויש שותפים לדרך הזו. צריך רק לפקוח עיניים למציאות.
הכותב הוא חבר 'הנתיב השלישי'
