הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)עולם תלמוד התורה עבר מהפכה עצומה בשנים האחרונות בציבור הציוני דתי. אותו מהלך שהחל עם הקמת עולם הישיבות, המכינות, המדרשות לבנות ומסגרות לימוד אחרות, לא נותר תחום בגיל הנעורים. מערכות לימוד תורה למבוגרים באו בעקבותיהם. קשה למנות את מספר לומדי הדף היומי, בעיקר לאור פעילותו המבורכת של הרב קובלסקי וצוות מאורות הדף היומי. שיעורי תורה נערכים בכל אתר ואתר. "כולל יום השישי" הוא חלק בלתי נפרד מדמותו של כל ישוב וכל עיר; מכונים ומדרשות המאדירים את לימוד התורה לנשים – ועוד ועוד. זוהי אחת המהפכות השקטות, שיש לה עוצמה גדולה, והיא מביאה בכנפיה ברכה מרובה. אשרינו שזכינו, ואשרינו שאנו מזכים.
הראי"ה קוק לימדנו בפסיקותיו כי חז"ל נקטו בלשון "קבעת עתים לתורה" בשעה שעסקו בחובת רוב בני אדם בתלמוד תורה. אין הם חייבים להקדיש את כל ימיהם לתורה – על כך מופקדים תלמידי החכמים, שלהם באמת אסור לבטל דקה מזמנם. רוב בני האדם חייבים לקבוע עיתים לתורה. הקביעות מלמדת על היחס ועל המקום אותו תופס תלמוד התורה בעולמו של אדם. דבר קבוע שאינו זז ממקומו הוא דבר מוערך, חשוב ומרכזי בחיים. את חג השבועות יש לנצל כדי להרחיב את מעגל הקביעות. לך לשיעור קבוע, לחוג קבוע, לסדר לימוד קבוע, ל"אבות ובנים" קבוע, לכל דבר אחר קבוע. כשם שאתה קובע מקום לתפילתך ומבטא בזה את יסוד הקבע שבעולם התפילה, כך יש לעשות בעולם התורה.
בתחום תלמוד התורה צריך להתקדם עוד צעד. עדיין תלמוד התורה למבוגרים מושתת על שיעורים ולא על לימוד עצמי. השומע שיעור מטיל את האחריות על תלמוד התורה שלו לכתפי מעביר השיעור, והוא עצמו פאסיבי. עיתים הוא מרוכז, עיתים מרחף, אך כמעט תמיד אין הוא נושא באחריות לשיעור. לעומת זאת, הלומד תורה בחברותא נושא את הלימוד על כתפיו. הוא קורא, הוא המנסה להבין, הוא המתאמץ, הוא השואל, הוא המשיב, הוא המסיק, הוא המסכם והוא החוזר. צריך הדבר להיות טבע שני לאדם – להיכנס לבית הכנסת ולפתוח ספר וללמוד בו – עם שכנו ואם ילדיו, עם אביו ועם חבריו. זו החוויה האמיתית של תלמוד תורה; אם הוא פוחד לטעות, יזכיר לעצמו כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה. אם הוא ירא שמא לימודו אינו ברמה הראויה, יזכיר לעצמו כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים; אם הוא נרתע מהמאמץ, ידקלם כי לא יגעת ומצאת תאמין; אם הדבר קשה לו, יזכיר כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהל. אל תסתפק בשיעורים על "פונדקאות לאור ההלכה" או על "יחס ההלכה לקו התאריך הבינלאומי". אלה שיעורים מעניינים ומרתקים, אך רחוקים מעולמך. למד!
אך עיקר העיקרים הוא העשייה. אין התורה נותרת בעולם האינטלקטואלי בלבד, והיא אינה חלק מ"מדעי היהדות". "תורה" שמה, והיא נועדה להיות מורת דרך בעולם הממשי. אנו מזכירים בתורה הן את "להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד" והן את "לשמור ולעשות ולקיים". לא ניתן לנתק בין הדבקים. תלמוד התורה לא נועד להישאר בתיאוריה. אמנם, אנו מברכים על מצווה עצמאית של תלמוד תורה, אולם מצווה זו אסור לה שתיוותר בעולם השכל בלבד. מהשכל היא מחלחלת לעולם הרגשות והקשר הקיומי עם התורה, וממנו לרצון לממש את דברי התורה ומשם למעשה.
חג השבועות אינו יכול להיוותר רק כחג לימוד התורה. בשעה שעמדו בני ישראל סביב הר סיני קבלו תורה שיש לקיימה. בשעה שאנו חווים מחדש את קבלתה, אנו חווים מחדש גם את המחויבות לה, את התיקון, את החזרה בתשובה ואת קבלת הציווי האלוקי. נתאגד כולנו בלימוד ובחיים, בהעמקה ובביצוע, בהתקדמות מעשית ובהתרוממות הנפש, ביום מתן תורה זה.
(שבועות תשס"ד)
