בריאיון גלוי ואמיץ, משתף דב (דובי) איכנולד, מנכ"ל ומו"ל 'ידיעות ספרים', על ההשפעה הדרמטית של השואה על חייו ("היום אני כבר מודה: יש לי שריטת שואה"), על הפוסט-טראומה שהתעוררה בעקבות הפציעה הקשה באסון צור ("נקברתי בתוך ההריסות במשך תשע שעות, פצוע בראשי בלי יכולת לזוז"), וכמובן על עתיד הספרים בעידן הדיגיטלי ("הקריאה לא תשתנה, רק תעבור טרנספורמציה באופן שיקראו אותה")
כשתפגוש אותו ל'שמאל טוק' או בפגישת עסקים, על ספרים כמובן, תתרשם שהיהודי שלפניך, כבר לא ילד, בן 69, מרבה לחייך – הוא אחד שהעולם האיר לו פנים. אבל לא תצטרך לחפור הרבה, כדי לגלות שסיפור חייו רחוק מלהיות פשוט ורגוע. אביו, צבי, היה ניצול שואה ששרד את אושוויץ, אך איבד שם את הוריו ותשעה אחים ואחיות. זה ליווה את הבית שבו חינך עם אשתו את שלושת ילדיהם. לפחות אצל הבן דב, זה גם השאיר שריטה עמוקה. ואם בזה לא די, דב, שבצה"ל שירת כקצין במשטרה הצבאית, נפצע קשה בפיגוע שהיה בצור. תשע שעות היה לכוד תחת ההריסות עד שחילצוהו במצב קשה. הוא חי את זה עד היום, גם בלילות.
בשנת 1994 נוצרה שותפות בין הוצאת הספרים 'ספרי חמד' של אביו, עם 'ידיעות אחרונות' והוקמה 'משכל' – ובשמה המוכר יותר 'ידיעות ספרים'. דב-דובי איכנולד מנהל אותה מאז ועד היום. שאלנו אותו על הנקודות המרכזיות בחייו, ובכלל.
דובי, השואה לא עוזבת אותך.
"אין יום שעובר בלי שתתגנב למוחי מחשבה הקשורה ישירות או בעקיפין לשואה. 47 שנים ברציפות אני נוסע ליריד הספרים בפרנקפורט, מסתובב בין הדוכנים, פוגש אנשים, אבל בתוכי מייחל שהחלק הרשמי ייגמר ואוכל כבר להגיע אל הבנהוף-שטראסה – לעמוד באותה תחנת רכבת שממנה נלקחו יהודי גרמניה למחנות המוות ולהרכין ראש. השפה הגרמנית לנצח תעורר בי מידה של מצוקה ואי נוחות. למרות השנים שחלפו, היא עדיין מהדהדת בי את צעקות ה'יודן-ראוס' שגירשו את אבא ומשפחתו מביתם בבנדין. השואה נמצאת בדרכים הראשיות ובדרכים הצדדיות של חיי, ואני נותן לה מקום. בשום אופן לא בורח, לא מתעלם ולא מדחיק. כל פעם מחדש אני מתרגש מנוכחותה, נפעם מעוצמתה ומתמסר לה.
אבי נשא עד יום מותו את התופת שחווה על בשרו, ואני נושא את זכרה צמוד לעורי. ב-2012 יצרתי לעצמי תעודת זהות אישית: דסקית כסופה שעליה חרטתי: 'לכל איש יש מספר' ושלושה שמות ומספרים: 134105 – צבי (הרשל) איכנולד; 2230123 רס"ן (מיל') דב איכנולד; 5283310 – סרן (מיל') אופיר איכנולד. המספר שצרבו הנאצים על זרועו השמאלית של אבי והמספרים האישיים שלי ושל בני עם גיוסנו לצה"ל. בדסקית הזו גלומים ניצחון הטוב על הרע, השואה והתקומה – אותה תמצית מזוקקת שהוליכה את אבי בחייו וממשיכה להוביל את בניו, נכדיו וניניו. אבי נהג לומר שלמד על בשרו ונשמתו מהי שואה ומהי תקומה. אני למדתי באמצעותו ודרכו. השואה והתקומה הן החומר הגנטי של משפחתנו, והדסקית היא מרכיב משמעותי בהגדרתי את מי שאני. אני לא מוריד אותה, לא יכול להוריד אותה. זה כמו לקלף את עצמי מהיותי. האותיות החרוטות על ריבוע המתכת מכילות ומנכיחות לי את המשמעות העמוקה של המשכיות הדורות, המשפחתית והלאומית כאחת, ואת המחויבות שלי אליה.
השואה עיצבה את חיי, משפיעה במודע או שלא במודע על הבחירות שאני עושה, קובעת את התנהלותי בעולם, משרטטת את הבן שאני להוריי, את האב שאני לשבעת ילדיי, את הסב שאני ל-24 נכדיי, את החבר שאני ואת המנהל שאני. אני רואה את הבית שבו גדלתי כנס גלוי. מהמקומות הקשים שמהם באו אבי ואמי, שנולדה בירושלים וחוותה את המצור הקשה על העיר העתיקה, יכלו לצמוח קשיים, מחסומים ומכאובים. אבל כמו שאומר יהודה עמיחי בשירו: 'אמי אפתה לי את כל העולם בעוגיות מתוקות'. כך גידלו הורינו אותנו, שלושת ילדיהם: עטפו אותנו בטוב, באהבה אינסופית ובהערכה תמידית".
ועדיין, השואה לא מרפה ממך, כאילו רק אתמול…
"היום אני כבר מודה בגלוי, לא יכול לברוח, יודע שזה חזק ממני: יש לי שריטת שואה. לעיתים אני קורא לה שריטת אושוויץ, ולעיתים שריטת פולין. השריטה הזו נצרבה בבשרי, נחרטה עמוק בנפשי. ולמרות עיסוקיי המרובים והמגוונים, היא מנהלת את חיי ואת עולמי. כבנו של ניצול שואה אני נושא עליי תפקיד מחייב של נר זיכרון, מי שלקח על עצמו לזכור ולהזכיר את פרק האימים ההוא בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה המשפחתית שלי. הידיעה שהדור שחווה את הזוועות הבלתי נתפסות עוד מעט לא יהיה עימנו, הידיעה שחלק מנכדיי ומניניי לא יזכו לשמוע את קולו של אבי מספר על חוויות השואה שלו מכלי ראשון, כמי שהיה שם בגופו ובנפשו ואיבד שם את הוריו ואחיו – אינן מרפות ממני. הן מעצימות בי את תחושת השליחות והאחריות, ומכוחן אני משתדל שלא להחמיץ שום הזדמנות לנסוע לגיא ההריגה המתועב.
אולי שם, באותם רגעים, נידונתי אני לגורלי להמשיך את הציווי שאבא קיבל. להמשיך לזכור. בשולחן השבת, מול אבא ואמא, זה המקום שבו העולם שלי לובש את הצבעים, האור והריחות, הצלילים, המילים והקולות. חברי הטוב, מוטי זיסר ז"ל, היה אומר לי תמיד: "דובי, הורינו הם 'שורדים'; אנחנו, בני הדור השני, אנחנו ה'ניצולים' האמיתיים".
ספר לי על אסון צור, שבו נפצעת קשה.
"הררי בטון, אינסוף מנהרות ארוכות שלא נגמרות, מערבולת של שברים שחוויתי בצור ובעזה מתעוררים לחיים משלהם בלילות ופורעים את שנתי. אני מוטל פצוע במנהרה, שומע חיילים מדברים בעברית, צועק להם שאני כאן ושיבואו להציל אותי, אבל קולם נחלש עד שנעלם. אני מתחנן, הם מתרחקים, ואני נשאר שוב לבד. האין-אונים משתלט עליי. אני מנסה להיאבק בו, ובכוחות אחרונים שואג את קיומי בעולם. צרחות ה'הצילו' שיוצאות לי מהגרון חזקות ומרעידות. טלי אשתי מתעוררת בבהלה, שמה עלי את ידה בניסיון להרגיע אותי, והצעקות ממשיכות ואף מתגברות. הן אוטונומיות לגמרי, אני לא מצליח להשתיקן. אני תופס בחוזקה את היד המונחת עליי ולא משחרר. נאחז. רק אחרי כמה דקות הנשימה חוזרת לקצב הרגיל, העיניים נפקחות ואיתן ההבנה שסיוט לבנון עדיין מתקיים בי, ולעיתים הוא גם בועט במלוא הכוח. אני משחרר לאט-לאט את ידה של אשתי ויודע שהמעגל עוד לא נסגר: הישועה הפרטית שלי טרם הגיעה, וסיוטי לילה מלבנון ימשיכו להתגנב בלי רשות אל תוך חיי ולטלטל אותי.
בתחילת אוקטובר 82' גויסתי ל-45 ימי מילואים בלבנון כמפקד מצ"ח צור. התמקמתי עם חייליי בקומה החמישית של בניין בן שש קומות על הציר בין צור לצידון, בניין שאוכלס על ידי יחידות הממשל הצבאי, המשטרה הצבאית, משמר הגבול והשב"כ. ב-11 בנובמבר בסביבות שבע בבוקר נשמע פיצוץ רב-עוצמה, והבניין התמוטט. נקברתי בתוך ההריסות, פצוע בראשי בלי יכולת לזוז. לאחר תשע שעות חולצתי ואושפזתי למשך כשנה בבית החולים. מאז, 42 שנים, אני מדמיין את רגע הכניסה שלי ללבנון, מגרש את המחשבה, היא מניחה לזמן מה וצצה מחדש.
לאורך השנים היו לי יחסים מורכבים עם השכנה הצפונית, שבה הייתי הכי קרוב למוות. על אדמתה נפרדתי מ-27 שנותיי, מהוריי, משתי בנותיי – ליאור בת השנתיים ורוני בת החצי שנה – מלימודיי באוניברסיטה ומשאיפותיי. הייתי מהניצולים היחידים מפיגוע שבו נהרגו 77 חיילים, רובם אנשי מילואים. הדחקתי את פרטי האירוע, קברתי עמוק בפנים את זעקות ה'הצילו' ואנחות המוות של חבריי וברחתי מזיכרון מראות האימה. בכל הכוח התנפלתי על החיים וביקשתי למצות כל רגע, כי הרי מי כמוני למד על בשרו שאין לדעת מה מחכה לנו ואילו תוכניות יש לגורל עבורנו. מאז פיגוע התופת ההוא, לא דרכתי על אדמת לבנון. ראיתי אותה בימי רגיעה ובימי התגעשות המלחמה, אך ורק מצידו הישראלי של הגבול. הבטחתי לעצמי שמתישהו יגיע היום ואראה את מטולה מתוך כפר לבנוני.
במשך השנים שחלפו, התחזקה בי ההכרה שטראומת לבנון היא אחד המנועים המרכזיים המפעילים אותי. אמנם התחמקתי מלהסתכל לה בעיניים, אבל היא שילחה אליי מדי פעם אותות חיים דוקרים: תשע שעות בגיא צלמוות, קבור בגיהינום, לימדו אותי עד כמה שום דבר בחיים אינו מובן מאליו, הכל כל כך שביר, זמני ובשנייה אחת עלול להיעלם. למרות ששנה אחרי שנפצעתי קצינת הנפגעים של פיקוד צפון הציעה לי לערוך סיור בצור, סירבתי לחזור למקום הארור הזה. חשבתי שלא היה לי שום זיכרון מנופיה של ביירות וג'וניה, שלא נצרתי בי את יפי ארזי הלבנון והעיר צור, שהייתה עבורי עיר מגוריו של הרוע הצרוף. עד שמשהו החל להיפתח בתוכי ונתתי לטראומה מקום בחיי. עם השנים, התעוררו בי הרצון והצורך לחזור ללבנון ולדרוך בשתי רגליי על אדמתה. שנים של מחשבות מתגלגלות על איך יהיה המפגש עם האדמה שבתוכה נקברתי, איך יגיב גופי שפציעתו הוגדרה כקשה, ומה תגיד הנפש החוזרת אל המקום בו הייתה כה חסרת אונים. התשובות לא התנסחו.
למרות נתיב הבריחה שכפיתי על עצמי, האסון גיבש בי תובנות על אקראיות החיים. התמונה החזקה ביותר שחקוקה בתודעתי היא של חבורת מילואימניקים שיושבים על כוס קפה, צוחקים ומתכננים את המסיבה הכיפית של הלילה. בתוך שניות, כולנו קבורים בתוך השאול. אולי באופן תת-מודע אני אומר לעצמי בכל רגע נתון, שכל עוד אני יכול לשתות את הקפה הטוב שלי, אני חייב ליהנות ממנו ולא לדחות דבר לאחר כך, כי מי יודע מה טומן בחובו ה'אחר כך'. מבחינתי, המסיבה היא כאן ועכשיו, ואת הצו הזה אני מיישם מאז. למדתי שבהבזק אחד, הטוב יכול להתאייד כלא היה, מן היש אל האין – בשנייה.
לאחר הפציעה החלטתי שלא אשים על עצמי את תווית 'נכה צה"ל'. למרות שנקבעו לי 31 אחוזי נכות, 'הזדכיתי' על כולם. לא רציתי ברחמים. מעולם לא תבעתי ממשרד הביטחון את מימוש אחוזי הנכות שלי ולא נשאתי תעודת נכה. בשנת הטיפולים נהגתי להגיע לבית הלוחם וחשתי שאינני מסוגל להיות חלק מהפצועים שנלחמו בכל כוחם ועוצמתם בנכותם. לא ראיתי את עצמי משתייך לחבורה הגיבורה הזו. בחרתי לממש את המלצתו של אבי שאמר לי: 'אני מציע לך להמשיך הלאה בחייך ולהסתכל רק קדימה'. אבי, ניצול שואה בוגר אושוויץ, שכל משפחתו נספתה, יישם את הכלל הזה בהצלחה בחייו שלו. החלטתי ללכת בעקבות אבי, שהפך עבורי לסמל לצירוף 'שואה ותקומה'.
מעולם לא שאלתי את עצמי למה דווקא אני ניצלתי. אין לי תשובה טובה ומשכנעת. אולי 'מזל' היא התשובה, אך גם לגביה יש לי ספקות. עובדת הישארותי בחיים קיבלה שתי התייחסויות קיצוניות, שהוכיחו לי שעדיף שלא אייגע את מוחי בתהיות כאלה: מחד גיסא, באחד הימים הראשונים לאשפוזי בבי"ח רמב"ם, בהיותי ספוג ברגשות אשם על מות חייליי, הגיע לחדרי רב מבית שאן שהכיר חלק ממשפחות ההרוגים וביקש ממני שאברך אותו. אותו רב הפך אותי ל'קדוש' על שנשארתי בחיים – והותיר אותי המום; מאידך גיסא, כעבור כחודשיים הגיע לבקרני בבית החולים בן דודי, שהיה עוזרו של הרב שך. בפנים רציניות הוא הסביר לי כי פציעתי הייתה בבחינת התראה מהקב"ה שעליי לתקן את דרכיי. השניים הללו בלבלו אותי לחלוטין: האם אני רשע או קדוש? לא ייסרתי את עצמי במציאת תשובה".
בכובעך כמנהל ב'ידיעות ספרים', האם לספרים בעידן דיגיטלי יש עתיד?
"היצירתיות מקורה בנפש האדם. הדיגיטלי ממשיך את הנייר, שממשיך את הדפוס, אבל בסופו של יום זה האמצעי המודרני להעברת חוויית הקריאה. הקריאה לא תשתנה, רק תעבור טרנספורמציה באופן שיקראו אותה".
ארון הספרים היהודי
"שליחות בחשיפת התרבות היהודית לציבור הרחב. כבוד וזכות להוביל בעשורים האחרונים את ז'אנר היהדות. אנחנו ב'ידיעות ספרים' מאמינים במציאות של בית מדרש שבו לכל הדעות והגוונים יש מקום".
פוליטיקה
"אי אפשר בלעדיה, אבל רצוי להתרחק ממנה בשביל הבריאות הנפשית. ועדיין, מייחל שכוחות צעירים בעשור השלישי לחייהם שחזרו מאינסוף ימי מילואים, ייקחו את מושכות ההנהגה, ויוחלף לחלוטין דור ההנהגה הנוכחי. מגיע לכולנו".
חרדים
"גיוס חובה לכולם, פרט לשכבה מצומצמת שיוסכם עליה שתשב ותלמד. כל היתר צריכים לשאת בעול כמו כל אזרח בישראל. איך עושים זאת? רק סנקציות אישיות וסנקציות כלכליות יגרמו לשינוי במגזר זה. כל ניסיונות לפשרה יובילו לטיוח ולדחיית הבעיה בכמה שנים. עכשיו זה הזמן. מקווה שהציונות הדתית תוביל את השינוי הזה".
מלחמת 'חרבות ברזל'
"מלחמה שהחלה בלי מדינה ובלי צבא ב-7 באוקטובר. עיוורון מוחלט, כאוס בלתי נתפס, אבל עם עם חזק ומחויב, עם שנלחם מהרגע הראשון על חייו וצלח את המשוכה הן בהיבט הצבאי והן בהיבט האזרחי. במקום שלא היה צבא היו חיילים לוחמים; במקום שלא הייתה ממשלה היו אזרחים אכפתיים שכיסו על המבוקה והמבולקה.
במהלך השנה ביקרתי בתוככי עזה, ציר נצרים, רפיח, ג'אבליה, ציר פילדלפי, בצפון ובלבנון ופגשתי דור של לוחמים. אפשר לישון רגועים. יש על מי לסמוך".
