פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מעטים הם הפסוקים שחבויה בהם עוצמה כה רבה כמו הציווי הפותח את פרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ. מֵאַרְצְךָ. וּמִמּוֹלַדְתְּךָ. וּמִבֵּית אָבִיךָ. אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". שתי מילים "לֶךְ לְךָ", שהיו סמל, אות ומופת, מותג 'אברהמי', לו ולבניו. מסע אינסופי הנמשך עד ימינו.
היעד נשאר עמום, מסתורי, "אל הארץ אשר אראך", ארץ מסתורית שזיהויה המדויק יתגלה רק בעתיד. בשעה זו, העיקר אינו בתחנה הסופית אלא דווקא בנקודת המוצא. "לֶךְ לְךָ!". צא ממקומך, מן הקיבעון שהיית שרוי בו, מאזור הנוחות המשפחתי והחמים של אור כשדים וחרן, ולֶךְ לְךָ למסע ארוך של תיקון עולם. זהו מסע קיומי, רוחני, דתי, פסיכולוגי. מסע אל אחרים, ומסע האדם אל עצמו. "לְךָ", לעצמך ולעצמיותך.
פעמים הרבה נתפס הציווי שמוטל על אדם לעקור ממקומו כעונש. כקללה. אבל רש"י מדגיש, בעקבות חז"ל, שלא כך הפעם: "לך לך – להנאתך ולטובתך". ציווי שאינו גזרת גורל, אלא הזמנה למסע. ברגע זה נדרש אברהם – ואנחנו, בניו אחריו – לאמונה טהורה. לא אמונה תיאולוגית מופשטת, אלא אמונה חיה, נושמת, מעשית: היכולת ללכת "בלי דעת מדוע, וכיצד, ובשל מה זה, ואיך".
הקריאה הגדולה "לך־לך" ממשיכה להדהד גם בימינו. בעולם שהוא "כפר גלובלי" קטן, מיטשטשים לא אחת הגבולות. המסע התמידי, הרילוקיישן, הופך אצל רבים לדרך חיים. הם נעים ונדים כל העת, לא רק במובן הגיאוגרפי, של מעבר ממקום למקום, אלא גם בממד האישי, האישיותי והחווייתי. נעים בלי סוף בין רעיונות שונים, דרכי חיים, השתייכות לקבוצות חברתיות.
בשעה שרבים הולכים אל ה"לא נודע" ואל ה"לך תדע", נתיב מסעם של אברהם אבינו וצאצאיו ברור: יש לו גם יעד גם ייעוד. היעד הוא ארץ ישראל, והייעוד יישובו של עולם ותיקון עולם במלכות ש-די.
אכן, לא מדובר במסע תענוגות. הדרך רצופה מהמורות ומכשולים. פעם אחר פעם מועמד אברהם בניסיון, כל אחד קשה מקודמו, ויכול לו. הגירה, רעב, חטיפת אשתו, גירוש בנו, ברית מילה, והשיא: הציווי לעקוד את בנו.
פעמים הרבה מגיע הניסיון מחוץ, מאויביו ומאלה המקנאים בו, אך גם מבפנים, מאחיינו לוט (שבפרשה מכונה גם "אחיו", לציין את מידת הקרבה הרבה ביניהם). אברהם מסכן את חייו בשבילו, נחלץ להצילו מן השבי, אך הדבר אינו מונע את המריבה.
אברהם אבינו אינו נגרר. הוא זוכר היטב שלמרות המריבה וביטויי המשטמה שמופנים כלפיו, לוט אינו אויב אלא בן משפחה אהוב. "כי אנשים אחים אנחנו". במקום להפעיל מכונת רעל נגדית, ללבות את אש השנאה, הקנאה והמחלוקת, בוחר אברהם בדרך של פיוס. של הפרדת כוחות. יש מקום – תרתי משמע – לכולם. גם במריבה, כמו בשאר תחנות המסע הארוך, חבויות תובנות עמוקות היפות לא רק לשעתן אלא גם לימינו ובימינו.
סבי, הרב מרדכי הכהן ע"ה, שואל בחיבורו הקלאסי "על התורה" (שבימים אלה הופיעה מהדורתו השישית): מה פשר הקשר בין תחילת הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" לבין סופו, "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ"?
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה: "ללמדנו, שריב בין אחים, דבר מגונה הוא בכל מקום ובכל זמן. כל שכן בזמן שיש להם שכנים עוינים ואויבים המביטים עליהם בשבע עיניים של קנאה ומשטמה, כש'הכנעני והפריזי אז יושב בארץ', השכנים הללו מסביב סביב שמחים לאיד המחלוקת ושנאת האחים. ולא עוד אלא, והכנעני והפרזי אז 'יושבים' לא נאמר לשון רבים, אלא 'אז יושב', לשון יחיד: הם, השכנים השונאים, מאוחדים ומלוכדים נגדכם כאיש אחד בלב אחד של צוררות, על אחת כמה שאין אתם רשאים לשמחם ולעודדם בדברי ריבות אשר בשעריכם".
אברהם אבינו הוא "היהודי הנודד" הנצחי. בשעה שאחרים אינם שומעים (ואולי אוטמים אוזנם משמוע ועיניהם מראות), שומע אברהם את הקריאה הגדולה ועושה מעשה. "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש – או בעצם מצווה – שהוא עם, ומתחיל ללכת".
למן צאתו מחרן ועד סוף ימיו, אין הוא נח. מיישב את ארץ ישראל, בונה מזבחות, מתפלל על הזקוקים לעזרה ומצויים בסכנת כיליון, עושה נפשות לאביו שבשמיים, בעל מלחמות הנחלץ להציל את אחיו הנתון בצרה ובשביה ועושה צדקות.
קולו של אברהם העברי ה"הולך" הוא קול מיוחד. אחד, יחיד ומיוחד. כל העולם מעבר אחד – והוא מעבר אחר. במהלך חייו רוויי הניסיונות אברהם אבינו עומד על שלו. אין הוא נכנע לרוחות השעה או מבקש לנוח בחיקו החמים של הקונצנזוס.
אכן, בשבתו בביתו, ובלכתו בדרך, הוא פותח את אוהלו לארבע רוחות השמיים. נכון לקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולארחו (אפילו הוא זָר עובר אורח שנדמה לו כעובד עבודה זרה), אך לא במחיר ויתור על דרכו-שלו, יעדו וייעודו.
