להאיר את החושך

לרגל חג האורים, יצאתי לפגוש אנשים שבחרו לא לתת למלחמה לעבור לידם אלא יזמו פרויקטים, כל אחד בתחומו ובכישרונו, כדי להפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. הם החלו ליזום רעיונות בתחום המוזיקה, הכתיבה והיצירה, תחילה מתוך רצון להפיק תועלת מהמצב שכולנו נקלענו אליו. בהמשך הם הרגישו שראוי שהכישרון שלהם לא יישאר רק אצלם, ונכון להפיץ את האור ברבים

"אמן פתאום את תפתחי בהפתעה לי את הדלת, 

בעיניים בורקות וחיוך של מלאך.

אני רק רוצה שתחזרי הביתה,

שתתרפאי ותרקדי ותשמחי ותאהבי ותשוטטי

רק שתהי לי מאושרת,

ותשחקי ותצעקי וגם תבכי, רק תחזרי.

אמן אזכה לראות אותך שוב מאושרת"

את השיר הזה כתב נועם טביב, בן 36 מירושלים, בעקבות סרטון החטיפה של נועה ארגמני, שיר שמביע תפילה ותקווה. זהו שיר אחד מתוך ארסנל של שירי מלחמה שנועם כתה החל מפרוץ המלחמה. נועם הוא הוא מורה בתיכון לחינוך מיוחד, לוחם במילואים משמחת תורה אשתקד, שבאמתחתו כמעט 200 ימי מילואים: הוא עבר שלושה סבבים בעזה ובצפון, ובקרוב מתגייס שוב לעוד חודשיים וחצי.

"במהלך השנה של המילואים כתבתי הרבה שירים, שהעניקו לי ולמי שמסביבי קצת אור ונקודות למחשבה על המלחמה. חלק מהשירים עצובים, חלקם נותנים תקווה ואופטימיות, וחלקם כמעין תפילה לטוב שעוד יגיע. כתיבת שירים היא הדרך שלי להתמודדות, לראות קדימה ולא להיתקע באתגרי המלחמה. כתבתי בתוך עזה על דף. השיר שכתבתי בסבב הראשון בתוך הפלוגה נועד להפיג את הלחץ מהחבר'ה", מסביר נועם.

בעקבות התגובות החיוביות שקיבל מהסביבה, הבין נועם שהוא לא יכול לשמור את הכישרון רק לעצמו. "אני חושב שהתחושות והדברים שכתבתי בזמן המלחמה לא רלוונטיים רק אליי, אלא מדברים ונוגעים בהרבה אנשים מסביבי, והתגובות הראו לי שלא יכולתי להשאיר את זה לעצמי. זה נתן לאנשים קו מחשבה אחר ומקום של תקווה ושל אמונה".

בסבב האחרון בעזה אירע בגדוד של נועם אירוע שבו נפצע חייל, שאחר כך נהרג. "ראיתי איך מפנים אותו במסוק, ותוך כדי הבנתי מה עוברות הנשים במלחמה. ואז כתבתי שיר מזווית ראייה של אישה שרק רוצה שהבעל ישמור על עצמו ויחזור הביתה. הוא נכתב מנקודת מבט של אשת מילואים או אמא לחייל שמתגעגעת לבעלה או לבנה, ורוצה אותם קרוב אליה ונקרעת בין הערכים של ציונות, תרומה למדינה לבין ערכי המשפחה והזוגיות. 'יש סוף באופק' הולך לצאת בקרוב ומוקדש לחבר יקר שנהרג, רס"ר במיל' יוחאי חי גלאם ז"ל".

חיבוק חם למשפחות השכולות ולמפונים

יוזמה נוספת מיוחדת שנרקמה בימי המלחמה היא של שיראל לוגסי, בת 24 נשואה מחריש. בעלה, שהוא גם השותף שלה לעסק, נמצא במילואים מתחילת המלחמה. היא מנחה סדנאות באומנות בוטיק, בצריבה בעץ, בציור על קרמיקה, במקרמה, בשוקולד, בפיסול בברזל ועוד.

בתחילת חגי תשרי הכינו שיראל ובן זוגה תמונות דיוקן של הנופלים בצריבה על עץ ושלחו אותן למשפחות השכולות כדי שיתלו אותן בסוכה. "לפני החגים התמלאתי במחשבות, כאב לי על כל המשפחות שיישבו לשולחן החג חסרות. הכנו לבני המשפחות השכולות את התמונות האלה כי רציתי שהן ירגישו אותו איתם, יחד עם החיבוק של עם ישראל. שיידעו שהם בלב שלנו, וזה המעט שאפשר לעשות".

אבל תחושת נתינה המשיכה לבעור בה, ושיראל החליטה להפיץ אור ונחמה במלון של מפונים. "שמעתי שמחפשים פעילות במלון, ובספונטניות קניתי ציוד והעברתי שם סדנה", נזכרת שיראל. "חזרתי בצמרמורות מהסיפורים של המפונים, של הילדים ששהו בממ"ד ימים שלמים עד שהוציאו אותם, זה נגע בי. ההורים סיפרו לי בדמעות כמה הסדנאות עשו טוב לילדים שלהם טוב ונתנו להם תחושת שחרור ומקום לפרוק רגשות. הבנתי שזו השליחות שלי. באיזשהו שלב, פרסמתי באינסטגרם לכל מי שרוצה לקחת חלק. מלא אנשים טובים עזרו והשתתפו בעלויות החומרים, וכשכל הצוות שלי כבר פעל ברחבי הארץ, הכשרנו מדריכות נוספות כיצד להעביר את הסדנה והגענו ל-25 מתנדבות! היה מרגש לראות את ההתגייסות הזו, כמה כל אחד מחפש איך הוא יכול לתת ולהקל. הסדנה נתנה למשתתפים מרווח נשימה".

"יש אנשים כמו בעלי שהכישורים שלהם זה להילחם, ויש אנשים שמתגייסים אחרת עם הכישורים שה' נתן להם במלחמת מצווה הזו", אומרת שיראל. "הבנתי שצריך לפעול, והעשייה עושה לכולם טוב. צריך להרים את הראש ולא להיגרר למחשבות לא טובות. הרגשתי שזאת מלחמת קיום וצריך להיות שמחים ולהחזיק באמונה. ראיתי שהמפגשים אחד עם השני והסדנאות מוסיפים טוב! הן מאפשרות לנפש להשתחרר, לעבד חוויות ולהפחית לחץ – אלו כלים חשובים להתמודדות בתקופה הזאת. הרגשתי שאני רוצה להגיע לכולם שזה צו השעה ומה שצריך עכשיו".

פרסומי ניסא

"לפני שלוש שנים הבן שלי טבע וניצל בנס. לא נתנו לו סיכוי לחיות. דווקא מהמקום הזה שהבן שלי נע בין חיים למוות ובחסדי ה' ניצל, הבנתי שהחיים כאן הם מתנה. הרגשתי שאני רוצה לנצל את היכולות שיש בי ולממש אותן, ומשם התפתחה המוזיקה. השירה החלה מתוך רצון להופיע ולפרסם את הנס", מסבירה שרה לוי בת 34, נשואה למילואימניק, אם לחמישה מירושלים, מחנכת, זמרת, יוצרת ונגנית בחליל אירי.

שרה בנתה מופע על הסיפור של בנה ויצאה להופיע מול קהל נשי ברחבי הארץ, ולא הותירה אף עין יבשה. בפרוץ המלחמה, הכה בה הרעיון להרים ערב נשי מחזק. "בקבוצת ווטסאפ של השכונה כתבתי שאני רוצה להעביר ערב בהתנדבות, ושאלתי אם מישהי מכירה מקום שאפשר להרים ערב כזה", משחזרת שרה. "אחת הנשים פנתה אליי ואמרה שהיא מארגנת בכל ראש חודש פעילות לנשות הקהילה והציעה שנרים ערב יחד".

כתוצאה מאותו הערב, היא החליטה להקים את ההופעה "מחזקות את הרוח", שבו היא מעבירה ערכים כמו אחדות, כוח האמונה של אישה יהודית ותקווה. "אני מאמינה שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכותן עוד ניגאל. לפני כשבועיים הוצאתי שיר מקורי ראשון 'תרקדי', שנכתב עקב השנה המאתגרת הזאת עבור כל נשות העורף ועבור אחותי שבעלה נפצע במלחמה. השיר עוסק במציאת הכוח הפנימי שיש בכל אחת, וברצון לאחות את השברים ולהמשיך לבחור לרקוד את החיים."

כתיבה משקמת

יוזמה אחרונה בכתבה זו היא של אילה אלבאז, בת 41 נשואה ואם לחמישה מירושלים. במקצועה היא עובדת סוציאלית קלינית, סופרת ומשוררת. "בשנים האחרונות אני מתעסקת הרבה בכתיבה ככלי מרפא לנשים שיוצרות יחד", מספרת אילה. "באמצע שנה שעברה הקמתי מיזם 'המדגרה: נשים יוצאות מהמגירה', המאפשר לנשים עם ניסיון בכתיבה לצאת לאור. הכתיבה היא כלי לריפוי עבור עצמן, אך יכולה להיות כלי ריפוי גם עבור הקוראים".

מיזם המדגרה מעניק לכותבות כלים ואומץ כדי לפרסם את הכתבים שלהן בדרכים שונות כמו: פרסום בכתבי עת, ערבי שירה ופרסום שירה במרחב הציבור. המיזם נעשה בשיתוף תנועת תרבות, עיריית ירושלים וגלריית המקלט, ומטרתו היא לעודד נשים ליצור ולפרסם וליצור קהילה של כותבות.

"במהלך המיזם, משתתפות המדגרה כתבו שירי מלחמה ויומני מלחמה", אומרת אילה. "אנחנו ערות לכך שזאת תקופה היסטורית, שהתיעוד שלה יהיה בעל ערך רב עבורנו ועבור עם ישראל גם אחרי שתיגמר. יומן מלחמה הוא כלי המהווה עדות ואפשרות לחלוק את המלחמה, הכאב, החוויות והתחושות עם אנשים אחרים. המדגרה נותנת אור ושמה דגש על החשיבות של קהילה כותבת, קהילת נשים דתיות וחילוניות שמתחברות באמצעות כתיבה לעשייה רוחנית ולמשהו גדול יותר. האור נכנס למשתתפות ביכולת שלהן להביא את האומנות שלהן לקהל וליצור משהו כולן יחד. זה מאוד משמעותי בתקופה הזאת שמלווה בהמון קשיים. למשל, בעלה של אחת המשתתפות נפצע בעזה והקהילה עטפה אותה, והכתיבה הייתה כלי עזר לתיעוד למה שהיא עוברת וריפוי. הקבוצה נותנת עוגן נפשי בתקופות קשות. זה ערך גדול שקהילת נשים שונות יכולות להתחבר יחד דרך מכנה משותף".