אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])605 לפני הספירה. לאחר ימי הפאר של דוד המלך ובנו שלמה, ירושלים מדממת, ומתחילה את הספירה לאחור לקראת החורבן. נבוכדנאצר מלך בבל מביס את מצרים בקרב כרכמיש, וארץ ישראל ויהודה הופכות להיות תחת שלטון בבל.
יהויקים המלך מנסה למרוד בנבוכדנאצר ללא הצלחה, ובנו הצעיר מאד יהויכין מתמנה למלך תחתיו. לא חולפים ימים רבים ויהויכין מוגלה לבבל, ודודו מתניה בן ה-21 מתמנה למלך במקומו. בהזדמנות חגיגית זו כאקט של השפלה משנה נבוכדנאצר את שמו לצדקיהו. ממלכת יהודה חלשה, משועבדת ומפולגת. הכיבוש הבבלי יצר משבר כלכלי. צדקיהו חסר כוח וביטחון.
המלך לא שומע לנביא, מתעלם מרצון הא-ל, מוסיף חטא על פשע ומתחפר בטעויותיו.
שנת 589 לפנה"ס פורץ המרד ביהודה, מה שמרגיז את מלך בבל, ששנה אח"כ מגיע בראש צבאו לירושלים, ומטיל עליה מצור כבד שנמשך קרוב לשלוש שנים, מצור שתוצאותיו כואבות ועגומות:
"ויְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל"
זה הסיפור של עשרה בטבת. מלך בבל ריכז את כוחותיו סביבות ירושלים. מאותה נקודת זמן בה התחיל המצור עד החורבן הסופי יחלפו כשנתיים וחצי-שלוש, שאז- כבר יהיה מאוחר מדי.
צום עשרה בטבת בא לציין את תחילת המצור ותחילת התהליך שסופו היה החורבן. יתכן שבשלב הזה היה עוד אפשר לעצור את התהליך ואת החורבן. בזמן התרחשות המאורעות, כל אחד היה בטוח שרק הוא ורק שיטתו היא הנכונה והיא זו שתציל את העם. היו הרבה שבטים, מפלגות, נביאים, שיטות, מומחים ופרשנויות- כולם דיברו גבוהה- אבל בפועל אף אחד מהם לא הצליח למנוע את החורבן. לא רק צדקיהו התעוור. כולם היו עיוורים.
עם הקמת המדינה התקבלה החלטה שעשרה בטבת יהיה גם יום הקדיש הכללי לזכר קרבנות השואה. ביום הזה יאמר עם ישראל שישה מיליון קדישים לזכר אלו שכבר אין מי שיגיד עליהם קדיש.
בעשרה בטבת צמים ומתענים על העיוורון, על ההדחקה, על האשליה של 'לי זה לא יקרה', ובעיקר על האדישות. אדישות שסופה חורבן. בישראל של אז ובאירופה של דורנו.
