עָרַב אֶת הַנַּעַר

הסיפור הטראגי של משפחת יעקב אבינו מסתיים בזכותם של שני אנשים שברגעי האמת לקחו אחריות – יהודה ויוסף.

שני האחים הללו- יהודה בנה של לאה, ויוסף בנה של רחל, גילו ברגעי המשבר הגדולים ביותר כוחות של גבורה, תעצומות נפש, יכולת להתגבר על משקעי העבר מתוך לקיחת אחריות על העתיד.

זו גדולתם של אנשים גדולים. זו גבורתם של גיבורים. היכולת להודות בטעות, היכולת ללמוד מטעויות ולתקן, היכולת לסלוח, להתגבר על משקעי העבר, ולהביא לידי ביטוי על הערך העליון של ערבות הדדית.

מילת המפתח בהתנהלותו של יהודה היא ערבות. כבר בבואו אל אביו יעקב כדי לשכנעו למסור בידיו את בנימין וללכת איתו מצרימה, וזאת לאחר שיעקב כבר איבד ילד אחד, אומר יהודה לאביו: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ".

ברגעי משבר הקשים ביותר, כאשר גביע המלך נמצא באמתחתם, תגובתם היא: "וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם". לאחר מכן הם ניצבים מבוישים, נבוכים וכנועים לפני המשנה למלך יוסף. ברגע המכונן והדרמטי הזה, כאשר ליהודה לא היה ברור מה תהיה תגובת המשנה למלך על התפרצותו, מגלה יהודה את כוחות הגבורה ואת ערך הערבות ההדדית. מילותיו באותו המעמד חקוקות לדורות עולם בכותל המזרח של העם היהודי: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר'.

מול יהודה ניצב הגיבור השני- יוסף. הוא זה שהאחים השליכו אותו לבור, הוא זה שסבל במצרים מעבדות ומתנאים קשים בבית הסוהר. הוא זה שהיה רחוק מאביו ומביתו יותר מעשרים שנה. היו לו את כל הסיבות לכעוס, להאשים, להתנקם, לא לשכוח ולא לסלוח. ועם כל זה- גילה יוסף כוחות נפש אדירים של גבורה ולקיחת אחריות על המשך המשפחה הזו, שם את העבר מאחור, והשיב למשפחה את האחווה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם".

במוצאי חנוכה, חג האורות והגבורה, מזכירים לנו גיבורי פרשת השבוע- יהודה ויוסף את ערכי היסוד הטבועים בנו כפרטים וכאומה. את כוחות הגבורה, את היכולת למחול, ומתוך אחווה לשים את ערך הערבות ההדדית כערך עליון שיש בכוחו להבטיח את המשך הקיום המשפחתי והלאומי.

.