הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)רבים מאחינו ואחיותינו שנרצחו בטבח ה-7 באוקטובר טרם זכו להגיע לקבר ישראל . השבת אנו נפרדים מספר בראשית. בפרשת השבוע "ויחי" מסתיימים חייו של יעקב "ויקרבו ימי ישראל למות…" (בראשית מ"ז כ"ט). פרשת "ויחי" היא גם אחד המקורות התורניים המלמדים אותנו ענייני פרידה מהחיים. הפרשה מלווה גם את יעקב וגם את יוסף ברגעי סיום חייהם. שניהם מבקשים להיקבר בארץ אבותיהם. יעקב, לאחר מותו ובתום ימי האבל במצרים, נטמן במערת המכפלה. ארונו של יוסף נטמן במצרים למשך מאות בשנים, עד אשר בני ישראל נושאים אותו עמם בצאתם מבית העבדים. יעקב מבקש מיוסף שלא יקבר במצרים "…שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת. אל נא תקברני במצרים…ונשאתי ממצרים וקברתני בקברתם" (שם, כ"ט-ל'). יעקב אינו מסתפק בהבטחה זו ודורש מיוסף שבועה, "השבעה לי, וישבע לו" (שם ל"א), מדוע אין די בהבטחתו של יוסף?
חז"ל מכוונים בדבריהם בעיקר לשלילת האפשרות של קבורה במצרים. ר' מאיר שמחה מדווינסק כותב, "…ואם היה יעקב…קבור שם, הלא היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם, והיה בטל יעוד הא-לקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים. לכן צווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון כי אבות האומה ויחוסה הוא בארץ כנען…" (משך חכמה ויקרא, כ"ו, מ"ד). ייעוד תלאותיו של עם ישראל בגולה הוא להזכירו כי "ברלין אינה ירושלים"! על אף האיסור העקרוני לפנות את המת מקברו, הותר לעשות כן כדי להעבירו לקבורה בארץ ישראל. "אסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר, וכל שכן לצורך המקום. ואפילו כדי לעשות לו קבר מכובד מזה – אסור. אבל לכפרה שלו או לכבודו, כגון להעלותו לארץ ישראל או לקוברו בקבר אבותיו –מותר" (טור יו"ד, שס"ג.(
בשנת 1978 פנו קרובים רחוקים של השר משה מונטיפיורי לגורמים בארץ וביקשו להעלות את עצמותיו ואת עצמות אשתו לקבורה בירושלים. הרב משה פיינשטיין התנגד להעלאת עצמותיו לקבורה בארץ ישראל משני טעמים. א. ה"היתר" הנזכר להעלות את עצמות המת לקבורה בארץ ישראל הוענק רק לבניו של המת ולא לכלל הציבור, שאם לא כן, כיצד יוכרע למי יש זכות להיקבר בארץ ישראל, האין גדולים מהשר מונטיפיורי, שראוי להקדים את העלאת עצמותיהם לקבורה בארץ? ב. השר מונטיפיורי ציווה במפורש שיקברו אותו באנגליה, וחי עד סוף ימיו בחוץ לארץ, וגילה בזה דעתו שאין רצונו להיקבר בארץ (איגרות משה, יו"ד, ח"ג, קנ"ג). ואולם, הרב עובדיה יוסף פסק ש"מצוה להעלות עצמותיו של השר ורעייתו לקוברו בירושלים", אף על פי שהדבר נעשה ביזמת קרוביו ולא בניו. (שו"ת יביע אומר, יו"ד ח"ז, ל"ט).
הרב בני קלמנזון שבנו ואחיינו נפלו ביום שביעי באוקטובר כתב, כי "אנחנו ראינו לפנינו משהו שממש לא היה שואה, כי העם היהודי כבר לא חסר אונים…גם אם הכוחות לא היו שווים, אבל נאצים היו שם".
צום "עשרה בטבת" נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" ויום הזיכרון לשואה ולזכר נפטרים ונרצחים שיום פטירתם לא נודע. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים להדליק נרות נשמה ולומר "קדיש" ותפילות לעילוי נשמות הנפטרים.
יחזקאל הנביא, אשר הוגלה מירושלים מתאר את הנבואה שניתנה לו ביום הזה בפרק כ"ד פס' א'- ב'. באותו פסוק מופיע פעמיים הביטוי "בעצם היום הזה". מה החשיבות להקפיד על "עצם היום הזה"? הרב ליכטנשטיין, בשיחתו בישיבת הר עציון בי' בטבת תשמ"ז אמר, "אומות העולם קובעות ימי זיכרון לניצחונות והצלחות, ואילו כישלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי, היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה".
לדעת הרב ליכטנשטיין המסר מוסרי- חינוכי של עשרה בטבת הוא שעלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו בט' באב, יום חורבן בית המקדש, הועלו כבר בי' בטבת. כך גם לגבי השואה. הוא מסביר שבמבט לאחור ניתן לראות את השורשים והניצנים של השואה. המסר המוסרי והחינוכי שנובע מכך הוא שכיום, לאחר שאנו יודעים שיש אילן כזה, עלינו להיות מודעים לניצנים שלו, לנסות ולראות תהליכים גם בשלביהם המוקדמים ולא להתמקד רק באירוע עצמו. נתפלל ביום זה עם כלל ישראל כי ישובו הבנים והבנות לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים, ואלו שכבר אינם בין החיים לקבר ישראל, כבקשת יעקב מיוסף "ונשאתי ממצרים וקברתני בקבורתם".
