הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מיד עם תחילת המסע לארץ ישראל המתואר בפרשתנו החלו הקיטורים: "ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ד'". פרשנים כבר שמו לבם ל"כף" הדמיון – העם הלוא התאונן ממש, ולא היה "כמתאונן", ואם כן מדוע לא כתוב בפשטות "ויתאוננו העם". בין התשובות השונות שניתנו לשאלה זו עומדת אחת מהן על תכונת אנוש יסודית של המקטר. למעשה לא הנושא העומד על הפרק הוא המעניין את המתאונן – מה שמעניין אותו הוא דבר אחד בלבד – להתאונן ולקטר. על כן מדגישה התורה כי אלה שדברו סרה במשה רבינו לא היו מתאוננים של ממש. לא היו בדבריהם טענות של ממש. הם היו "כ"מתאוננים, ועל כן אין התורה מספרת את תוכן תלונתם כי אם רק את העובדה שהם התלוננו.
זו מנת חלקם של אלה אשר בחרו להם את התפקיד החברתי של המתאוננים. לעולם הם באופוזיציה של החברה בה הם חיים. הם יודעים היטב לבקר ולמנות פגמים, להטיל דופי בכל מעשה ולנתח פסיכולוגית את המניע הטמא הנסתר של כל פעולה. הם שייכים לאלה שאינם נוטלים אחריות על עצמם כי אם יורים בליסטראות על אחרים שעשו זאת, והם מעלים עשן תמידי של זעף וכעס ביקורת וציניות. הם המתאוננים החברתיים.
קל מאוד להיות בעמדת המתלונן המתמיד. הוא אינו צריך לשקלל את הצרכים השונים ואינו נדרש לקבל הכרעות. הוא יכול לבודד את אחד המרכיבים, ולתאר את העוול שנעשה בו, ואין הוא חייב לשקול שכר כנגד הפסד ומחיר כנגד תמורה. הוא יתלונן על כך שבית הספר אינו מעניק מספיק שיעורים בתחום מסוים ובמקביל יתלונן על שכר הלימוד הגבוה, ולא יטמיע בעצמו את ההכרה כי שני עניינים אלה סותרים האחד את השני; הוא יתבע ממפלגתו באופן מתמיד לפרוש מכל שיתוף פעולה בשל העובדה שהיא צריכה לשלם מחיר מסוים עבור שיתוף זה, ויבחין כל הזמן רק במחיר הכבד אך לא בתמורה; הוא יצטרף תמיד אל אלה המוחים בגבאי בית הכנסת על כל החלטה שהם מקבלים אך לעולם לא יציג את עצמו לבחירה ולא יעמוד הוא בביקורת החברים , וכן הלאה.
שתיים רעות עושים המקטרים. ראשונה ברעות היא בעצם אווירת התלונה והביקורת וחיפוש החטאים והשחרת הפנים. בכך הם מזיקים הן לאלה המוכנים לתקן את פני החברה והן לעצמם. הם גורמים לכך שיותר ויותר אנשים מתרחקים מנכונותם לעשות למען הציבור, כיוון שהם בוחנים גם את המחיר הכבד שנכונות זו תגבה מהם. גם לעצם הם גורמים נזק ניכר – האדם המקטר לעולם חש את עצמו בונה עולם בדבריו אך למעשה הוא הורס; הוא חש עצמו כמרכז החברה בשל העובדה שלעולם יימשכו אל דבריו הנוקבים אנשים נוספים אך למעשה הוא נתפש כאיש נרגן ונכאב שאין הוא חבר אמת ואין הוא בונה ומתקן.
שניה ברעות היא הרעה הנעשית לביקורת עצמה. ביקורת היא עניין חיוני, והיא חייבת ללוות כל פעולה וכל מעשה. אנו נזקקים לעין שלישית בוחנת, אשר מסוגלת לאתר את הפגעים ולתקן את העוולות. ברם, כל אלה טובים הם כאשר הם נעשים באהבה, ובעיקר – כאשר הם נעשים לא על ידי מתאוננים מקצועיים, כי אם על ידי אלה היודעים את יסודותיה של הבניה, של השקלול בין צרכים שונים, של האפשרות לטעות בשעה שפועלים ושל העדינות בה צריכה להתנהל ביקורת כדי שתהיה בונה ולא הורסת. טוב יהיה לא להצטרף לעולמם של המתאוננים כי אם לחיות בעולמם של אלה שהתלונות מופנות כנגדם. תלונות אלה מלמדות על הנמען שהוא מאלה שמקדמים את העולם ולא מאלה שנהנים לשבת בכורסתם ולקטר.
(בהעלותך תשס"ד)
