פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות" (אבות א, י). כרבות ממשניותיה של מסכת אבות, אף משנה זו מורכבת משלוש צלעות. ויש להבין, מדוע דווקא שמעיה אומר מימרות אלה, ומה הקשר בין שלושתן.
שמעיה ואבטליון, בני הזוג הרביעי, עמדו בראש הסנהדרין בסוף תקופת החשמונאים ובראשית ימי הורדוס. כפי שהעיר ר"פ קהתי בפירושו למשנה על אתר, לפי מסורת חז"ל (גיטין נז, ע"ב) היו הם עצמם גרים או, למצער, בני גרים., "מבני בניו של סנחריב". חז"ל מתארים אותם כ"חכמים גדולים ודרשנים גדולים" (פסחים ע, ע"ב). דווקא על רקע זה בולט עוד יותר ציוויו של שמעיה, "אהוב" את המלאכה, שמעלה אותה למדרגה גבוהה. לא רק "עסוק במלאכה", או "אל תירתע מעבודת כפיים", ככורח השעה, בדלית ברירה, אלא "אהבת המלאכה", אהבה לשמה. שמעיה בא ללמדנו, שגם חכם ודרשן גדול, "מבני בניו של סנחריב", יחסן ואולי גם בעל הון ונכסים, יעסוק במלאכה גם אם מן הסתם יוכל למצוא לעצמו משרת "רבנות", שררה או תפקיד נחשק.
מלכתחילה, ניתן היה לראות ציווי זה רק כברירת מחדל. "אהב את המלאכה", כדי שלא תגיע לידי שעמום ובטלה, שתוצאתם, כידוע, מובילה לחיים של חטא, גזל ועוול (ראו פירוש המשנה לרמב"ם על אתר), או לערעור מצבו הנפשי של אדם, שבהיעדר "מלאכה" ויגיעה, אינו יודע גם "מנוחה" ושלוות הנפש מהם (רבנו יונה). ההשלכה המעשית של תפישה זו היא שאדם שאינו עמל במלאכתו, אך מצד שני אינו יושב "בטל" אלא יש לו עיסוקים ותחביבים אחרים, יכול שיהא רצוי ואהוב לפני המקום.
או כלך לדרך זו, שבה בחר הפירוש המיוחס לרש"י: "אהב את המלאכה", עד כדי פשיטת נבלה בשוק, כדי שלא תצטרך להיות סמוך על שולחנם של הבריות, "ואינו מתפרנס מתוך קופה של צדקה, שנאמר ושונא מתנות יחיה". ההשלכה המעשית מתפישה כזו תהיה שמי שיש לו הון ונכסים, בין אם ירש אותם מאבותיו ובין אם צבר אותם במו ידיו, יהא פטור מן המלאכה.
בדרך "פראקטית" זו נוקט גם רבי באבות דרבי נתן, פרק כא: "רבי אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו, 'מנין איש פלוני אוכל? מנין הוא שותה?' ", רוצה לומר: רצונך להימלט מלשונם הרעה של הבריות, עסוק במלאכה, שלא יתחילו לתמוה, לשאול ולחקור מניין לחך כל העושר הזה.
ברם, תפישה שונה בתכלית מופיעה במאמרים רבים של חז"ל. לפיה, הציווי "אהב את המלאכה" הוא ערך עצמאי, ללא קשר הכרחי לעושרך או לניצול הזמן שלך. יתר על כן: שמעיה אינו מצוונו "עסוק במלאכה", אלא "אהוב את המלאכה". מונח זה של "אהבה", נתייחד דרך כלל לאהבת המקום-הקב"ה, לאהבת בריותיו, או לאהבת התורה. ייחוסו לדבר כה "מגושם", תרתי משמע, כמו מלאכה, מלמד על ערכו הרם בעיני חז"ל.
דבר זה מובלט בשורת "ברייתות" שנסמכו למימרה זו באבות דרבי נתן, פרק כא. כך, למשל, הציווי הכפול שבא בראשיתה: "אהוב את המלאכה – חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה", לאמור: לא רק אהבה "אפלטונית", תיאורטית, של המלאכה, אלא עיסוק מעשי בה. והברייתא ממשיכה: "והלא דברים קל וחומר: ומה אם הקב"ה שלו עולם ומלואו, ולא ברא אותו אלא בדבר [=בדיבור בעלמא], שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), והוא כתיב שעשה מלאכה, שנאמר "מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, ב), בני אדם על אחת כמה וכמה!".
רבי אליעזר מוסיף ומביא ראיה מאדם הראשון. הלה בוודאי לא נצרך לכלום. כל העולם היה מתוקן לפניו בגן עדן, ולמרות זאת נאמר בו שהקב"ה הניחו בגן עדן "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). "ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על התורה והשבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ח).
רבי יוסי מוסיף דברים בשבח המלאכה: "רבי יוסי אומר: גדולה היא מלאכה, שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח). ועוד אמר רבי יוסי: גדולה היא מלאכה, שכל מי שאינו עוסק במלאכה, הרי זה מתחייב בנפשו! כאי זה צד [כיצד]? היה בטל ביום הראשון וביום השני ואין לו מה יאכל, והיו בידו מעות הקדש ואכל, הרי זה מתחייב בנפשו. מי גרם לו להתחייב בנפשו? על שלא היה עוסק במלאכה". צא ולמד מה גדול כוחה של מלאכה: מסתם "עצה טובה בעלמא", הגענו לכך שהבטל ממלאכה "מתחייב בנפשו"!
כאמור, אהבת המלאכה צריך שתהיה אהבה לשמה. מכאן ציוו חכמים (אבות דרבי נתן יא), שאפילו מי שאין לו "מלאכה לעשות", אל ישב בטל, אלא אם "יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה". ובשפה יהודית הוסיפו: "מלאכה – מלוכה היא", שאין הפועל נזקק להחניף לבעלי השררה שימנוהו ויקדמוהו, אלא נהנה הוא מיגיע כפיו-שלו. (בהעלותך תשס"ד)
יש ליתן את הדעת לכך ששמעיה אינו מצווה "אהוב את העבודה", אלא את ה"מלאכה". ומה בין זו לזו? שהראשונה מבטאת עמל כפיים גרידא, טכנאות עבור מישהו, ללא מחשבה יתירה, ואילו ב"מלאכה" יש גם יצירתיות ומחשבה לשמה, לא לשם "מישהו", המעסיק, אלא לשם ה"משהו", היצירה.
