הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)לפני כשבוע התחוללה סערה ציבורית סביב דבריו של ח"כ מהציבור החרדי, שנשאל כיצד הוא הוא ניצב מנגד כאשר בני הציבור הדתי לאומי יוצאים להגן על המדינה, ומשלמים מחיר כבד של נפגעים וחללים: "אין לי איך להסתכל להם בעיניים … אבל אני רואה את המחיר ביציאה מהדת שהם משלמים – וזו התשובה לשאלה למה אני לא נמצא שם". רבים מהציבור הדתי לאומי התקוממו ותקפו את אמירתו, מכיוונים שונים, ובצדק. לא ניתן להשתמש בטיעון זה כתירוץ מדוע יש מגזר של לומדי תורה, לא פחות בהעמקה ובהתמדה מהציבור החרדי, שסוגרים את הגמרא בשעת מלחמה ויוצאים להגן על המדינה, ועליו ועל משפחתו, ומשלמים מחיר כבד, ואילו הוא מרשה לעצמו להתייצב מנגד, ולא לקחת חלק. גם ידידי ד"ר עידו ליבמן ראש מכון מסקר, פרסם מאמר תגובה מקיף ותקיף, (מקור ראשון מהשבוע שעבר: "הכול בגלל הצבא"? האחוזים האמיתיים של הדתל"שים לא כל כך גבוהים") המתבסס על מחקר מקצועי שערך על היקף הדתלש"ים בציבור הדתי (גילוי נאות, הייתי בין היוזמים של המחקר). הוא משווה אותו להיקף תופעת הדתלשיו"ת והאנוסים בציבור החרדי. עפ"י מסקנות מחקרו 'רק' כ-14% הופכים לדתלשי"ם במהלך השרות הצבאי, ולא כסוברים שהיקפם כ-40%. (יתכן שהפער תלוי בקריטריונים לקביעת 'מיהו דתל"ש?').
השיח הזה הציף מחדש את תופעת הדתלשיו"ת בצבא, את השחיקה הדתית שעוברים החיילים בצבא, שלא ניתן לה מענה מספיק. לו יצוייר שמדובר רק על 14%, וכי מספר זה קל בעיננו?! חייל מתגייס לצבא מתוך תודעה דתית שהוא הולך לקיים מצוה, הוריו חינכו אותו לתודעת שליחות, להגן על המדינה, מדוע אין הוא זכאי לצאת מהשירות הצבאי בשם שנכנס אליו?! היה כבר כעשור שבו חל שיפור גדול, אולם זה קרוב לעשור שאנו מזהים הרעה והחמרה במצב.
זהו מחדל, ולא גזירת גורל! יש מה לעשות כדי להקטין את התופעה! לפני כשמונה שנים הצענו תוכנית שתקטין את היקפה. לצערנו היא נדחתה. לאחרונה נפגשתי עם אחד מראשי המכינות המובילות, שסיפר לי על תוכנית נפלאה, הצמדת ליווי לחייל בוגר המכינה, ששומר איתו על קשר מחזק ברמה שבועית. זה כרוך בתשלום לא גדול של הוריו. כשסיפרתי בהתפעלות על התוכנית, קיבלתי תגובות קשות, ממחנכים והורים, שהתרעמו על כך שבמקום שהמערכת הצבאית, שקיבלה את האחריות על בניהם, תיתן את המענה, ההורים הם אלה שצריכים לממן אותו ע"י גוף חיצוני!
לקראת סוף פרשתנו "ויחי" מתארת התורה את סיום מסכת חייו של יעקב אבינו. יעקב מכנס את בניו למעמד פרידה, בו מבקש לבחון את מורשתו לדורות הבאים: האם בניו ממשיכים וימשיכו את דרך האמונה בקב"ה ואת שמירת התורה והמצוות, גם לאחר מותו: "כשבא להיפטר מן העולם היה יושב וחרד בשביל קונו וכו', מה עשה נתחזק וישב לו על המיטה, שנא': "ויתחזק ישראל וגו", כיוון שנתכנסו אמר להן: בואו ונבדוק אתכם אם יש ביניכן חלוקין על האלוקים! כינסן על מיטתו אמר להן: "הקבצו ושמעו וגו׳", כיון שנתכנסו אמר להן: א-ל ישראל אביכם הוא כש[ם] שהיה אבי? אמרו לו: 'שמע ישראל אבינו ד׳ א-להינו ד׳ אחד'. התחיל אומר: 'ברוך שם כבוד מלכותו', אמר לו חייך כשם שכינסתה אותן עכשיו כך הן עתידין להיות מתכנסין ומזכירין אותך וכו'" (כת"י ילמדנו הקדמון, תו"ש בראשית מט אות כ, אתר 'על התורה'). במקבילה המובאת בגמ' (פסחים נו א) הודגש: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול?! כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד'. אמרו: כשם שאין בלבך אלא 'אחד' – כך אין בלבנו אלא 'אחד'! באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (כלומר: הודה לקב"ה, שכל בניו דבקים במורשתו, א.ש.). זה היה עבורו הערך החשוב ביותר: הנחלת המורשת של דרך האמונה, התורה והמצוות לבניו, למען ימשיכו בה, ויעבירו אותה לדורות הבאים של בית ישראל, ולכן זה הדבר שביקש לבחון לפני שחייו הסתיימו. אף אנו, ממשיכי דרכו, מצהירים ומעידים על כך מידי יום, ב'קריאת שמע': "ועד עכשיו הן אומרין כן: אבינו שבמערה, מצוה שצויתה אותנו תהא [יודע] שעד עכשיו אנו מקיימין אותה וְשִׂפְתוֹתֵינוּ מְלַחֲשׁוֹת וכו'" (כת״י תנחומא דברים, תו"ש שם).
מהמשך הקריאה: "ושננתם לבניך" אנו לומדים גם על החובה ללמוד וללמד את התורה לבנים, ולהעביר את המורשת לדורות הבאים (סהמ"צ לרמב"ם עשה י"א).
ערך זה צריך לעמוד לנגד עיננו תמיד! היקף תופעת הדתלשיו"ת בשרות הצבאי, זהו מחדל ולא גזירת גורל. הגיעה העת להציב דרישה חד-משמעית למערכת הצבאית, לנקוט כל דרך כדי להקטין את היקפה.
