הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש תחום אתיקה ברבני צהר)"גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" – את שידע כבר קהלת אנו חייבים ללמוד כדי להבין את העולם בו אנו חיים. בעבר היינו מחלקים בין דברים הנאמרים בפומבי לבין דברים הנאמרים בחדרי חדרים. כשיצאו הנאמרים בפנים החוצה בקשנו להסתתר מאחורי האמירה כי לא הייתה כוונה להוציא את הדברים החוצה, והם נאמרו כדברים המיועדים לאנשי שלומנו בלבד, הבקיאים בקודים הפנימיים, ומבינים היטב את כוונתנו. היה גם מעט ברכה בכך, שכן יכולנו לכוון את דברינו לציבור שומעים מפולח וממוקד, ויכולנו לעסוק בעניינים שהברכה שורה בהם דווקא בשל היותם סמויים מן העין.
אולם, לא ניתן להכחיש כי במציאות של חדרי חדרים היו רעות גדולות בהרבה מהיתרונות שבהצנעה. חדרי חדרים הם המרתפים האפלים המאפשרים את צמיחתו של השקר. הם מאפשרים הפצת רוע ולשון הרע בהיקפים עצומים, מבלי שיהיה ניתן להתגונן בפניהם, ומבלי שניתן יהיה לחשוף את הרשעות שבבסיסם; חדרי חדרים מאפשרים את כפילות הפנים – כלפי חוץ אומרים דבר מה אחד וכלפי פנים מדברים בשפה אחרת – זו מציאות של שקר, של מורא מפני אדם ולא מפני ריבונו של עולם, של זלזול חמור במצוות התורה מדבר שקר תרחק ושל צמיחת כת חנפים אשר חיים בעורמה של אחד בפה ואחד בלב; חדרי חדרים מאפשרים הסתתרות תחת הסיסמה "חלול השם" – כאילו שמו של הקב"ה מתחלל בשעה שחושפים את העוול ואת השקר, וכאילו ריבונו של עולם "מעדיף" את שמו הגדול על פני העובדה שבשמו ייעשה הצדק והמשפט; חדרי חדרים הם תרבות של חוסר אחריות, בניגוד לדברי חז"ל אשר קבעו "חכמים היזהרו בדבריכם". זהירות זו של חכמים לא נאמרה רק כסיבה חיצונית של הימנעות מנפילה, כי אם כאמירה יסודית המופנית לכל אדם באשר הוא אדם – היזהר בכוח הדיבור שבפיך.
מציאות ימינו אינה מאפשרת עוד חדרי חדרים בהיקפים שהיו קודם לכן. האינטרנט הוא אחד הכלים שהסירו את מחסומי הצנזורה; אנשים רבים שאינם מהימנים חדרו לכל הקבוצות, והם מתפרנסים מהפצת רוע ומהדלפות של עניינים פנימיים, על אף שכתוב בתורה "לא תלך רכיל בעמך"; "נשמות טובות" מחפשות את ההכפשה ואת הסערה; אמצעי התקשורת הפכו את חיפוש הצהוב ללחם חוקם ועוד ועוד. גם מבחינה אמיתית השתנו דברים, וקבוצות שונות למדו כי למעשה אין חשיבות במה שנאמר באופן פומבי – מה שחשוב באמת הוא הנאמר בחדרי חדרים, כיוון ששם מבוטאת האמת הפנימית של האדם עצמו, ועל כן הם מפנים את הקשב דווקא לפגישה הסגורה או לקודים הפנימיים של אותה חברה.
למציאות זו צריך להתרגל ולהפיק ממנה את הטוב שבה. על אף העובדה שפעמים רבות מקורה בחיטוט, בסקרנות, ברצון להרע ולהזיק – יש בה ברכה. היא תחייב את עולמנו לחיות חיים יותר אמיתיים. היא תחייב לשקול את המלה הנאמרת, ליטול אחריות עליה ולהיות אמיץ לעמוד מאחוריה ולא להכחיש את אמירתה; היא תצמצם את אמירת לשון הרע בחדרי החדרים, ותחייב התמודדות פומבית; היא תכביד על המבקש לעשות רע, וכבר אמר אחד מחכמי האומות כי אין חומר מחטא יותר מאשר אור השמש; היא לא תאפשר לומר מילים ללא אחריות כי אם תתבע מן האומר להסביר ולבאר ולהבין כי גם מה שייגרם כתוצאה מדבריו היא באחריותו; היא תצמצם את הפער בין דברים שבלב לבין דברים הנאמרים כלפי חוץ, ויש בכוחה לעשות את חברתנו חברה אמיתית יותר וצודקת יותר. כבר אמר ריב"ז כי לוואי ויהא מורא שמיים כמורא בשר ודם.
ככל תופעה היא יכולה להיות חרב פיפיות, ולהביא לרע יותר מאשר לטוב. בידינו לקבוע אם נתברך מהאור שיציף את המרתפים האפלים או שנוכה חס וחלילה בסנוורים, ואף אנו נרוץ אחר הצהוב. החתירה לחברה אמיתית יותר אף היא חלק מגאולת ישראל – ולוואי ונדע לאחוז בצד הטוב של המציאות.
(פנחס תשס"ד)
