הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)המשנה במסכת אבות לימדה אותנו שיש להבחין בין מחלוקות שהם לשם שמיים ובין מחלוקות שאינן לשם שמיים. הבחנה זו, מעצם הגדרת כותרתה, היא הבחנה שנעשית לאור כוונת המכוון, לאמור: מחלוקת ראויה היא מחלוקת המתנהלת מתוך מגמה שהיא לשם שמיים, ומחלוקת שאינה ראויה מתנהלת לאור מגמה אחרת מאשר "לשם שמיים". ברם, האדם יראה לעיניים, ולא ניתנה לנו אפשרות לחדור לעולמו של השני, ולדעת מהי כוונתו. למעלה מכך, בעלי המוסר לימדו אותנו כי האדם מלא "נגיעות", ואף את נגעי עצמו אינו רואה. הוא בדרך כלל משוכנע כי כוונתו שלו היא לשם שמיים, ואילו כוונת השני אינה כזו, ולפיכך משנה זו מנוצלת למגמה ההפוכה שהיא באה ללמד. היא מגויסת והופכת לכלי נשק בויכוח ולא למורת דרך ראויה.
לפיכך, יש צורך חיוני בגיבוש כלים חיצוניים, אשר מאפשרים ליצור מסגרת ראויה של מחלוקת לשם שמיים. ככל כלי חיצוני אף כלים אלו יהיו מוגבלים, שכן לעולם אין הלבוש החיצוני יכול ללמד באופן מוחלט על המתחולל פנימה, וזה חסרונו של כל לבוש חיצוני. ברם, קביעת המסגרת מאפשרת פעמים רבות יצירה דרך אמיתית לניהול המחלוקת.
אחד הכלים המובהקים לכך טמון בשאלה באיזו דרך מוצגת עמדתו של בעל הפלוגתא. פעמים רבות נוטה המתדיין להציג את עמדת החולק עליו בצורה מגוחכת, לא הגיונית ולא ריאלית. בכך הוא לכאורה זוכה בעמדה המסייעת לו לתקוף את העמדה החולקת, שכן אין זה קשה ללעוג לדבר לא הגיוני ולא ריאלי. זהו סימן מובהק למחלוקת שאינה לשם שמיים, והיא מלמדת כי כוונת המתדיין היא לזכות בויכוח ולנצח, ולא הכוונה החייבת להיות כוונת היסוד – לברר את האמת. סימן מובהק למחלוקת לשם שמיים הוא אם היא מתנהלת בצורה הפוכה. במקום בו אנו מוצא נכונות אמיתית לרדת לשורש עמדת החולק עליך,להציגה בהגינות וביושר הראוי בדיוק באותה דרך שהוא היה חפץ שתציג אותה – שם אתה מזהה מסגרת ראויה למחלוקת מעין זו. הצגת עמדת השני ביושר אינה מונעת בעדך מלחלוק עליו בכל העוצמה ובכל העוז הראוי, ולבטל אותו כעפרא דארעא. ברם, אז אתה עושה דבר מה אמיתי, שהוא בירור האמת, ולא דמות חיצונית של עשייה זו, שעיקרה פילוג. כשמתלווה לכך גם הקפדה שלא להתדרדר לפסילה אישית, ושלא לערוך דמוניזציה לדמות, כי אם להתייחס לגופם של דברים הולכת ומתעצמת ההכרה שמדובר כאן במחלוקת אמיתית.
התדמית של מחלוקת בה יש סיכוי לנצח אינה כזו. על רשות הרבים של הדיון השתלטה התפיסה שככל שתהיה הכפשה ועיוות עמדות, ויותר מכך – ככל שיהא לעג חריף יותר והצגה מעוותת יותר של עמדת השני, כן ייטב. ברם, התנהגות זו לוקה בשניים. ראשית – היא לא נכונה ולא אמיתית, ואף אם נניח שהיא מובילה ל"ניצחון" מחירו יקר מאוד, והאמת תהיה נעדרת. שנית – גם במישור הטקטי מתברר פעמים רבות כי לאמת צליל משלה. ניכרים דברי אמת, וכשהמגמה היא לברר את האמת הזו יש בדברים עוצמת שכנוע מאוד גדולה.
מדובר לא רק בכללי מחלוקת כי אם בתהליך פנימי. המגמה שלנו צריכה להיות להפוך קונפליקט לדילמה, לאמור: בדרך כלל אין צד הכולל בתוכו את האמת כולה ואין צד שהוא כולו שקר. אין מדובר במלחמת בני אור בבני חושך, כי אם בגוונים שונים של שחור ולבן. כיוון שכך, אין מדובר במלחמה בין שני גופים, אלא בחיפוש דרך משותף, שחייב להתנהל בלב כל אחד מאתנו. בשעה שמבינים כי מדובר בדילמה פנימית בין ניצוצות האמת המצויים בכל מקום, הדבר מעביר את החולקים מתאוות הניצחון אל עבר מחפשי דבר ד', ואז יוצאת האמת נשכרת, מהעובדה שכל צדדיה באים לידי ביטוי, והחיפוש הוא אחר כתוב שלישי המכריע בין האמיתות.
(בא תשס"ה)
