עמית קפלן צוויקלרהשנה אנו מציינים 57 שנים לשחרור ירושלים – העיר שמאז ומתמיד הייתה מוקד עלייה לרגל ונותרה היפה בתבל. שוטטות קלה בסמטאות העיר העתיקה, נגיעה באבניה, הליכה בשווקים התוססים ובשכונות מלאות החיים – ליבה של ירושלים ממשיך לפעום בעוצמה. לכבוד יום ירושלים הקרב ובא, שלושה ירושלמים ותיקים, שגם דורות לפניהם קבעו את מושבם בעיר הקודש, מספרים על הקסם של העיר שחוברה לה יחדיו
"ביום שבו שוחררה ירושלים הוריי הלכו להודות על כך בכותל המערבי, שריד בית המקדש, כשהם מלאים בבכי ובהודיה", מספר נחמן מירושלים. "את תחושת ההתרגשות הזו, של חיים בעיר הקודש, הם הנחילו בי ובאחיי, ולעולם לא ראיתי כמובן מאליו את העובדה שאני ירושלמי. הדור הקודם והדור שלנו מכירים את החוויה של חיים תחת שלטו זר ועוין – הם חיו במחתרות (הגנה, אצ"ל, לח"י); הדור שלנו חי בצל הזה. הדור הבא עד ליום 7 באוקטובר היה שאנן יחסית. אני מרגיש שמאורעות 7 באוקטובר שינו הרבה בחיי כולנו. הדור הבא מרגיש כעת את החשיבות העצומה של ארץ ישראל, בכלל ושל ירושלים בפרט".
נחמן אהרוני, בן 51 מנחלאות, נשוי לשביט ואב לארבעה. הוא מגיע ממשפחה ידועה בירושלים והוא דור שלישי בה מצד אביו. סביו עלה לארץ משירז שבפרס והשתכן בירושלים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. אביו נולד בירושלים, וכך גם הוא עצמו.
"אני מתגורר בנחלאות מאז היום שנולדתי", מספר נחמן. "כל חיי אני ירושלמי, מעולם לא עזבתי את העיר המיוחדת הזו, וגם מקווה לא לעזוב אותה לעולם. אני אוהב מאוד את ירושלים, בירת העם היהודי זה אלפי שנים, ואני מרגיש מלא בגאווה להתגורר בה. את האהבה העצומה שלי לירושלים הנחלתי גם ליוצאי חלציי, וכולי תקווה שגם הם יורישו זאת לדור הבא".
אמו של נחמן עלתה מברזיל, ונחמן מתאר שאהבתה לירושלים הייתה כה גדולה, שכמעט שלא הייתה יוצאת מהעיר. נחמן גם זוכר היטב את ההווי הישן של השכונה בנחלאות. את אותו איש מפורסם, שקראו לו זאקי, שבכל יום שישי היה תוקע בשופר כצפירה לפני שבת. "בכל ראש חודש אלול זאקי היה תוקע ב-4 בבוקר, כדי לקרוא לאנשים להגיע לסליחות", משחזר נחמן. "בנוסף, בעבר לא היו לאנשים פלטות שבת בבתים, אז כל תושבי השכונה היו מביאים את הסירים שלהם לטאבון הגדול שבשכונה, ובשבת בבוקר כל משפחה הייתה לוקחת את הסיר שלה הביתה לאכול את החמין. סבתא שלי הייתה היחידה בשכונה עם רדיו, וכל התושבים בשכונה היו מגיעים לשמוע ביחד איתה את שידורי הרדיו. כך הייתה נחלאות בשבילי – מוקד למשפחתיות, לפשטות ולשכנות טובה".
"אני מרגיש מלא בגאווה להתגורר בעיר. את האהבה העצומה שלי לעיר הנחלתי גם ליוצאי חלציי, וכולי תקווה שגם הם יורישו זאת לדור הבא"
ניגון ירושלמי
לדלילה שמש יש קשר הדוק ורב שנים עם ירושלים. היא כבר דור 20 בעיר הקודש. ראשוני משפחתה בעיר גרו שם כבר בתחילת המאה ה-16. שם משפחתה הקודם, דילהרוזה, מתנוסס באחד מרחובות העיר ובאחת מן הכיכרות. "משפחתי התגוררה בשכונת זכרון משה בירושלים, ושם היינו המשפחה היחידה בשכונה שדיברה עברית", מתארת דלילה. "בשנות ילדותי, כולם בשכונה היו עולים חדשים ורובם לא ידעו את השפה. בגיל 3, התייתמתי מאבי ובעצם גדלתי כ'ילדת מפתח'. הייתי צעירה מאחיותיי בהרבה שנים, וגידלתי את עצמי. הייתי ילדה מאוד עצמאית ומילאתי את זמני".
"החיים שלי ושל כל חבריי התנהלו בשכונה. התרחצנו פעם בשבוע עם דלי מים, עם סבון. הייתי צריכה לשמור שהמים לא יברחו החוצה כדי שאמא שלי תשתמש בהם לכביסה. גדלתי בבית של חדר אחד, שבו כל משפחתי חיה. כשהייתי נמצאת בחצר הירושלמית המשותפת, הייתי שומעת פיוטים מבעד לחלונות. אלו הם זיכרונות מתוקים מפעם", נזכרת דלילה בערגה. אמא של דלילה הייתה דמות משמעותית בשכונה. היא הייתה מגשרת, ואנשים היו מגיעים אליה כדי להתייעץ איתה. בבית קטן, בן חדר אחד, היא גישרה בין אנשים בסכסוכים בנושאי גירושין, שכנות ועוד.
דלילה התחתנה, ילדה חמישה ילדים וסיימה בהצטיינות שני תארים. כשהגיעה לגיל פרישה, החליטה להגשים חלום נוסף: להיות מורת דרך. היא סיימה את לימודיה ב'יד יצחק בן-צבי' ונהייתה מורת דרך. כך היא הצליחה לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלה: ירושלים וסיפורים.
"קיבלתי המון מתנות מאמא שלי, ולאחר מותה התחלתי לחשוב על הכלים שהעניקה לי", מספרת דלילה. "קיבלתי ממנה אהבה לירושלים שזורמת לי בדם, וגם את האהבה לסיפורים. אמא שלי הייתה מטיילת איתי ברחובות ירושלים ומספרת לי סיפורים על הארכיטקטורה, על ההיסטוריה של העיר. אהבה לאנשים. אמא שלי הפכה להיות מלווה של עולים ועזרה להם בביטוח לאומי. בגיל 60 הגשמתי חלום נוסף: עד לאתה תקופה, גרתי בבית יפה וגדול ברמות. אבל, הרבה זמן היה בי את הרצון לבנות בית ירושלמי של פעם. חמי וחמותי גרו בזמנו ברחוב אגריפס בשערי צדק הישן. לאחר שנפטרו, החלטתי לקנות את הבית שם ועיצבתי אותו לבד. זהו בית עם שלושה חדרים, עם חלונות כתומים-כחולים, אביזרים של פעם וריהוט עתיק שאספתי עם השנים, וסביבו גינה ענקית. זהו בית שמשקף את הסגנון של שנות ה-40-30. הפכתי אותו לבית של מפגשים. הוא נקרא 'החצר הירושלמית: אל-קורטיז'ו'. אני עורכת בו מפגשי סיפורים בירושלים, ובהם אני משלבת את סיפור חיי בשילוב פיוטי שבת נעימים. הכניסה לביתי מעוררת באנשים דמעות של געגועים למה שהיה פעם. הבית מספר סיפור על העבר המתוק שהיה. הוא שיקוף של סיפורה של ירושלים של פעם, של אווירה מיוחדת במינה. בסיורים, אני הולכת ברחוב, מלטפת את האבנים מספרת למשתתפים על משפחת בנאי ועל הפרנס".
"זה הסיפור של ירושלים – המגוון, הדתיות, התמימות, האהבה לעיר. אני תמיד אומרת שאפשר להוציא את האדם מירושלים, אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהאדם"
האהבה של דלילה לירושלים היא כה עזה, והיא מרגישה שהעיר מחזירה לה אהבה. "אני מטורפת על העיר הזו. כל אישה אוהבת את בן הזוג שלה וילדיה, אבל אחרי 120, אני אהיה עצובה יותר על כך שאעזוב את ירושלים מלהיפרד מהם. לאחרונה, היו פה מלא מפונים. הגיעו הרבה רווקים ונשואים שהיו צריכים תשומת לב. אז יצאתי אליהם ודיברתי עם האנשים. ככה זה בירושלים – עיר שמקבצת את כולם סביבה.
לדעת דלילה, ירושלים היא עיר שיש בה שילוב בין עבר להווה, בין שורשים לכנפיים, בין עדות שונות וחלומות גדולים. "ירושלים היא עיר, כמעט יחידה, שבה יש שילוב של דעות, דתות ועדות", היא מציינת. "אנחנו נפגשים בהן בכל מקום, והדתיות המיוחדת הזו בה מאפיינת אותה. ירושלים ניכרת מאוד בתמימות של האנשים, אותם אנשים טובים. בירושלים, הבתים פתוחים. עד היום, אני לא נועלת את דלת ביתי. אנשים באים לשוק כדי לבוא לפגוש אחד את השני, השוק מהווה כור היתוך לאנשים שאוהבים להתחכך ולהיפגש. זה הסיפור של ירושלים. הדתיות, התמימות, האהבה לעיר. אני תמיד אומרת שאפשר להוציא את האדם מירושלים, אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהאדם. ההוכחה שלי היא שכל ילדיי נשארו בעיר, אף אחד לא היה מסוגל לעזוב".
להתהלך בקודש
אפרת חלמיש, בת 52, נשואה לחן ואם לעשרה ילדים, גרה בעיר דוד. היא יועצת חינוכית בבתי ספר, משיבה לנשים בנושא טהרה במכון פועה ומדריכת כלות. ואם זה לא מספיק, יש לה עסק נוסף מיוחד במינו: "חן המקום", שבמסגרתו היא מספרת על חייה בעיר דוד כ-32 שנים. כשרק הגיעו, הם היו 10 זוגות צעירים, כ-23 נפשות שחיו יחד. היום יש יותר מ-100 משפחות יהודיות בעיר דוד.
"בזמנו היינו יישוב מאוד קטן שמתמודד במאבק היומיומי לחיות פה", נזכרת אפרת. "היינו נאבקים על קיום מניין, שהיה רק בשבת ולפעמים גם לא. היינו מחשבים קודם לכן אם אנחנו יכולים לנסוע, כי היינו צריכים לדאוג שיהיו משפחות יהודיות שיישארו לשמור על המקום. לא היה פה כלום. לא מעון ולא גן. אף אחד כמעט לא הגיע לכאן, ולכל מקום שרצינו ללכת התלווינו בשני מאבטחים, על גג של כל בית, היה מאבטח ששמע כל רשרוש… היום, עיר דוד משגשגת. יש קהילה מדהימה שבנויה על הרבה עזרה הדדית, עם ערבי קהילה ופעילויות קהילתיות. יש לנו בית כנסת באוהל, והקמנו בהרבה עמל, יזע ודמעות מעון, גני ילדים ומרכז מבקרים, שמביא לפה הרבה מאוד אנשים".
אף שהשיחה עימה טלפונית, ניכר קולה מלא הרגש של אפרת, והיא מתארת את המשמעות הגדולה שבמגורים במקום המיוחד הזה. "לגור בעיר דוד זו זכות גדולה מאוד, שלא יכולנו לחלום עליה, כי לא היה מצב לגור בעיר דוד לפני כן. הגענו לגרעין הראשוני בעיר דוד, כשביקשו מזוגות צעירים להגיע לתקופה קצרה, לצד קושי בביטחון ובנוחות, כדי שלאחר מכן יבואו משפחות גדולות לגור כאן. הגענו באופן זמני, אבל בסופו של דבר, נשארנו פה. הבנו שזוהי השליחות של חיינו. בשנים הראשונות, לא הבנו לעומק את ההיסטוריה הגדולה של המקום, כי היינו עסוקים בעיקר בהישרדות של קשיי היומיום. ככל שעברו השנים, התחלנו לחוש בכל נשימה את הזכות שבמגורים בירושלים שעליה חלמנו. אני מסתכלת מדי יום בחלון ביתי, ואומרת: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. מול החלון שלי יש עוד מאות בתים של ערבים, אבל אני בוחרת לראות את הבתים של היהודים שזוכים להיות חלק מהתגשמות חזונם של הנביאים".
אפרת טוענת שהמגורים בעיר דוד הם כמגורים בכפר שבתוך עיר, בקהילה של יישוב בתוך עיר גדולה. אך, השוני בעיניה הוא תהומי. חסרים הרבה מקומות חיוניים לקיום חיים נורמטיביים ונוחים. "עיר דוד זה לא יישוב רגיל שמטיילים בו אחר הצהריים. יש קשיים טופוגרפיים רבים, כמו העליות והירידות שצריך לעבור כדי להגיע ממקום למקום. אין מקווה לנשים, אין טיפת חלב ואין בית ספר. אין חניות ליד הבית, ומוניות לא יכולות להגיע לכל מקום. אין משלוחים של 'רמי לוי', והרשימה עוד ארוכה. עיר דוד זה לא מקום נגיש ולא מסתובבים פה כל כך הרבה אנשים. אנחנו גרים בתוך אתר ארכיאולוגי, בתוך מרכז המבקרים של עיר דוד. התיירים מסתובבים לנו בחצר ויש מאבטחים בכל פינה. כמעט בכל יום כבישים סגורים בגלל הילולה או השבעה, בגלל אח"מ שמגיע או חג של ערבים או תהלוכה נוצרית. זה חלק בלתי נפרד מחיינו".
חרף האתגרים והקשיים הרבים, אפרת לא מתכוונת ללכת לשום מקום. "אף פעם לא חשבתי לעזוב. הרבה פעמים חשבתי שתהיה לי שליחות אחרת בחיים, אבל אחרי כ-15 שנה בעיר דוד, הבנתי שהשליחות שלי בחיים היא עיר דוד וירושלים. ירושלים היא הלב הפועם לנצח. יש פה אין-סוף חוויות. החל מלהסתובב ולראות אנשים יוצאים מהנקבה ואומרים לעצמם: 'וואו התנ"ך קרה באמת'. אנשים שמגיעים לכאן מרגישים אנרגיה אחרת, אווירה מיוחדת. לאותם אנשים, אני מספרת למה באנו לפה, על ההתמודדות של אז והיום, ועל המשמעות והטעם של המגורים פה, בלב ליבה של ירושלים. במקום שממנו זורם דם לכל יהודי באשר הוא ולכל אדם, כפי שכתוב: 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. יש פה סיפורים רבים ומצחיקים על הדו-קיום שבין יהודים לערבים, ובאמת כל יום פה הוא חוויה. ללא ספק, זה לא מקום שנוח לגור בו, אבל הלב של ירושלים עולה מעל כולם. המקום מוצף באתגרים יומיומיים, אך זה שווה את הכל".
"מול החלון שלי יש מאות בתים של ערבים, אבל אני בוחרת לראות את הבתים של היהודים שזוכים להיות חלק מהתגשמות חזונם של הנביאים"
במסגרת פעילות "חן המקום", מארחת אפרת בביתה אורחים מהארץ ומהעולם, מכל גווני הקשת, ומספרת להם על טעם החיים בעיר דוד גם דרך טעמים של אוכל ביתי משובח.
"אני גרה במקום שבו נכתב רוב התנ"ך", היא אומרת. "כל פסוק בו מקבל משמעות מיוחדת, כל צעד שאני פוסעת פה – אני יודעת מי הלך כאן קודם. אני יודעת שאברהם אבינו הלך בו בדרך לעקידה, שדוד המלך הלך פה, הנביאים, המלכים, עזרא ונחמיה ורבי עקיבא… יצחק נבון אמר פעם על ירושלים, שהיא שונה מערים אחרות בעולם בשלושה ממדים: עבר ועתיד, עומק וגובה, רעש וקולות. כלומר, בערים אחרות מדברים על תוכניות עתיד, אבל ירושלים ועיר דוד מבוססות בכך שהן חיות את העבר המפואר שלהן. בערים אחרות בונים לגובה, ואילו בירושלים ובעיר דוד לא כל כך אפשר לבנות לגובה אז מעמיקים באדמה, בשורשים, ובירושלים שומעים קולות פנימיים המדברים אלינו".
*****
57 שנה עברו מאז שחרורה של העיר, שאליה נכספו אבות אבותינו במשך שנים רבות. עיר, שליבה פועם בכל יום מימות השנה. עיר, שמהווה בית לכל נפש יהודי ולכל אדם באשר הוא אדם. עיר, שחוצה מגזרים, תרבויות, עדות ודעות. עיר, שמצליחה בכוחותיה לאגד את כולם סביב לה, בהרבה אהבה, שלום ורעות. אין זה פלא, שירושלים ממשיכה להוות מוקד לתיירים ולאזרחים רבים, למשפחות, לזוגות צעירים ולרווקים שמחפשים לטעום מהאווירה המיוחדת של העיר. שלושת האנשים המיוחדים שלעיל מוכיחים לנו יותר מכל, כי ירושלים אינה רק של זהב, של נחושת ושל אור. ירושלים היא האש הבוערת מבפנים, חרוטה עמוק בלב.
