בהנחה ש…
בהנחה שראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון למה שהוא אומר, ובהנחה שיצליח לקיים זאת, נראה שכבר יש תשובה לשאלה שמטרידה רבים בישראל – מה יהיה עם עזה לאחר תום המלחמה הנוכחית. נתניהו, במסיבת עיתונאים במוצ"ש, אמר כי לא יסכים לוותר על השליטה הביטחונית ברצועת עזה "בשום מצב". כלומר, צה"ל ימשיך לשהות (שלא לומר – להתבוסס בבוץ) שם לאורך ימים ושנים? לא מחייב. "שליטה ביטחונית כוללת יכולת להיכנס מתי שרוצים כדי לחסל מחבלים שיכולים לצוץ מחדש". כלומר, לא צריך להישאר שם 24/7. משטחים את הקרקע, מציבים 'כלי ירייה' (ביבשה, באוויר ובים) ומצלמות, וכל מה שזז – בום טראח. היה. הרבה יותר קשוח מהנעשה זה שנים בשטחים ביו"ש שבניהול פלשתיני אך בשליטה ביטחונית ישראלית. ולנשיא ארה"ב ביידן – שלא מחמיץ הזדמנות להכריז על חזונו של שתי מדינות, זו לצד זו, כשהרשות הפלשתינית בניהול אבו מאזן מנהיגה הן את יו"ש והן את עזה שלאחר המלחמה – מבהיר נתניהו דרכנו, אזרחי ישראל, ש"לא יכולה להיות שם (בעזה) רשות שמשלמת למשפחות של מרצחים לפי מספר נרצחים. לא יכולה להיות שם רשות שמי שעומד בראשה לא גינה את הטבח הנורא הזה יותר מ-30 יום אחרי". אז הבנו: אי"ה ובעזרת צה"ל והסיוע האמריקני לא יהיה חמאס; והרשות הפלשתינית, מבחינתו של נתניהו, יכולה לשכוח מהחלום שלה לחזור ולשלוט על עזה, כפי שהיה לפני שחמאס העיף אותה משם.
ומה באשר לקולות הנשמעים בימין הכי ימין, כמו תנועת ריבונות וכמה רבנים, ש'כבשנו/שחררנו' עתה את עזה כדיי ליישב אותה ביהודים? על זה ענה נתניהו: "לא, אני לא חושב. זה לא יעד ריאלי. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה". (ותראו: מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית לא עלו על בריקדות בגלל דבריו). מה כן? מיטוט שלטון החמאס ושליטה ביטחונית ישראלית מלאה, שתכלול את פירוז הרצועה, כדי להבטיח שלא יהיה יותר איום מכיוונה על אזרחי ישראל. דומני, שרוב רובם של אזרחי ישראל היו חותמים על 'תוכנית העבודה' הזו של נתניהו. לא בטוח שהאמריקנים. כן בטוח שנתניהו לא חושב כמו שחשב, והתבטא אחד משרי ממשלתו אך לפני כחודש וחצי, שביידן צריך לשתוק ולא להתערב בנעשה פה. לומדים בדרך הקשה.
האתגר
לתחושתי, השאלה – מה הלאה, כיצד להתמודד עם הנושא דלעיל, ובעיקר מה עושים עם הפלשתינים, תעלה למקום גבוה בסוגיות שיעסיקו את החברה כאן. עזה עוד תהיה , לדעתי, הסיפור הקטן. העולם ("העולם כולו נגדנו"), ובכלל זה מעט הידידות שעוד נותרו לנו וארה"ב בראשן, מיליוני הפלשתינים שלידינו, סעודיה ונסיכויות המפרץ שישראל מחזרת אחריהן – כולם יחפשו, ואם לא ימצאו, הם ימציאו את הלינקג' – הקשר, שבין פתרון מוסכם לסוגיית עזה לזו של בעיית מיליוני הפלשתינים שנכון לעכשיו יושבים ביו"ש. הכי קרוב למרכז הארץ שלנו. ברור שתהיה בבחישה בעניין וכנראה גם בחיפוש אחר פתרון מוסכם, מעורבות של מדינות זרות, קרובות ורחוקות. ברור שהן יקשרו את הסוגיה הזו לעומק תמיכתן ועזרתן לישראל, ונראה כי מצטמצמת האפשרות להמשיך לטאטא את הסוגיה הזו של "הפלשתינים" לימים "נוחים יותר". באזור שלנו אין "ימים נוחים". גם ברור שכדי שמדינת ישראל תוכל להתמודד עם הנושא המסובך והמסוכן הזה בדרך האופטימלית, תוך עמידה בלחצים בינלאומיים כבדים, עליה קודם כל להיות מאוחדת בתוכה. כן, גם במגרש הפוליטי. כולם שם מודעים למצב הסבוך. במצב זה דרושה קואליציה של 80-90 חברי כנסת. זה היה משדר לעולם חוזק עצום. חבל שיש פוליטיקאים המחשיבים עצמם לבכירים, שאינם מצליחים להתעלות לגודל השעה.
בעיניים שלי, אולי יש מקום לשקול (תוך היערכות רצינית ומקצועית לכך) שבסוגיה הרגישה והקריטית הזו של איזשהו פתרון ישים, קביל על ישראל, לסוגיה הפלשתינית, ייערך בישראל משאל עם רציני, תוך הבהרת הסוגיה לפרטיה – על כל יתרונותיה וחסרונותיה. שהעם יאמר את דברו ישירות, לא באמצעות פוליטיקאים. להרגשתי, אם הכרעות יתקבלו על ידי העם (אפשר לקבוע שדרוש רוב של 66 אחוז, למשל), גם מי שהצביע נגד ההחלטה יחיה איתה יותר בשלום, מאשר לו נתקבלה ההכרעה בידי פוליטיקאים, שפעמים רבות אינטרסים אישיים של שררה קובעים כיצד יצביעו.
אם אנחנו, המבוגרים השפויים בכאילו, חזרנו להתווכח על פוליטיקה ממש כמו אז, סביר שביום שאחרי המלחמה, הקרע שהיה בחברה יחזור – אם לא יעמיק
האם נשתנה?
האם לאחר שתסתיים המלחמה הזו, תחזור מדינת ישראל להיות כפי שהייתה לפניה? רבים מתפללים ומקווים שלא. שייפסק הקיטוב החברתי שהיה כאן בשנה האחרונה, שפוליטיקה לא תהיה מילה גסה, שהמערכות הפוליטית והמשפטית יחזרו לקבל – אבל בזכות ובצדק – את אמון הציבור בהן. שהערבות ההדדית שמאפיינת את הימים האלה תימשך, ועוד ועוד.
אני ממש רוצה להיות אופטימי, אבל אחריי מפגש עם חברים במוצ"ש האחרון, אני כבר לא בטוח שהרבה ישתנה. כולנו שם הסכמנו לבקשת המארחים 'בלי פוליטיקה', אך כעבור כשעה של סיפורי נכדים, זה קרה: אחד 'שיחרר קיטור' נגד 'הצד השני', שני החזיר לו מנה אחת אפיים, והמבוכה היתה רבה. כמי שלא הצליח להתאפק ו'תרם את חלקו' למהומה, יצאתי מהערב הזה בתחושה נוראה. אם אנחנו, המבוגרים השפויים בכאילו, ככה, הרי שביום שאחרי המלחמה, הקרע שהיה בחברה יחזור – אם לא יעמיק. ובאמת, אני לא יודע לאן נגיע. הלוואי שאתבדה.
גיבורות
התקשורת הישראלית מרבה לחשוף בפנינו סיפורי גבורה מהקרבות, ובהם לא מעט סיפורים על לוחמות גיבורות ממש. כל כתב שהביא את סיפורן (הכל כמובן באישור דובר צה"ל, ואולי אף בדחיפתו) הוסיף שגבורתן זו תשים קץ לשאלת שילובן של בנות ביחידות הלוחמות כולן – שאלה שכידוע, עומדת בפתחו של בג"ץ, שאף נדרש לאחרונה בנושא, ובעקבות זאת צה"ל פתח בפני הבנות יחידות מיוחדות נוספות.
ה-סיפור, בה"א הידיעה, על גיבורה שקיבלה את התואר הזה מייד עם התקפת מחבלי חמאס, הוא של רכזת הביטחון של קיבוץ ניר עם, ענבל ליברמן בת ה-25. בתחילת הירי לעוטף שמעה הרבש"צית רעשים באזור – שונים מרעשי המטחים שרגיל הקיבוץ לספוג. בתושייה בלתי נתפסת היא החליטה להיות נאמנה לתחושת הבטן, פתחה את הנשקייה והעמידה כיתת כוננות – שחיסלה 25 מחבלים במשך שעות של קרב.
ויש גם סיפורי גבורה על מג"דית המפקדת על חייליה בתוך עזה, על עשרות רופאות וחובשות המסתערות עם הכוחות הלוחמים ומצילות חיים, ועוד ועוד. אין ספק כי תיעודים אלה יעודדו בנות להתגייס לצה"ל בכלל וליחידות קרביות בפרט. כבר דווח על גידול של עשרות אחוזים במוטיבציה של בנות להתגייס לצה"ל, כולל גידול בשיעור הבנות הדתיות המבקשות לעשות כן. אפילו בנות דתיות שכבר השתחררו משירות סדיר בצה"ל ביקשו עתה להתגייס למילואים, כולל בנות נשואות.
האם דברים אלה יביאו לשינוי כלשהו ביחסם של רבנים, ובכללם רבני הציונות הדתית, לעניין? אין מה לצפות. אם להבנתם ההלכה אוסרת זאת, אז אסור, גם אם תפקידן חשוב. הרבנים המתירים גיוס בנות, גם אם בדיעבד, אינם זקוקים להוכחות דלעיל. והבנות? כל אחת לשיטתה. לא בטוח שאיסור או היתר מרבנים זה מה שקובע אצלן.
כידוע, אחת ההתנגדויות לפתיחת היחידות המיוחדות לבנות (מעבר לעניינים הלכתיים ובריאותיים אחרים) היא כיצד זה ישפיע על שירותם של בני ישיבות ההסדר, שמשקלם ביחידות הלוחמות הוא עצום, כולל בפיקוד. בזמנו היו ראשי ישיבות הסדר, ולא רק מקו הר המור, שהתריעו כי אם ייפתחו יחידות מעורבות כאלו, הם יורו לתלמידיהם שלא ללכת אליהן. סיפר לי בשבת האחרונה חבר שבנו הדתי יושב בתומ"ק (תותח היושב בכלי דומה לטנק) עם חיילת, שהוא מרגיש מאוד מאוד לא בנוח עם החיכוך הכפוי הזה. גם בעיניים שלי, ה'ליברליות' הזו היא בהחלט בעיה הדורשת פתרון. צוותים נפרדים או לא יודע מה. סוגיה נפיצה זו עומדת בפתחו של הרמטכ"ל.
כך או אחרת, שרון בריק-דשן, מנכ"לית ארגון קולך, פרסמה מאמר באתר 'כיפה' ובו קראה לשלב רבניות צבאיות שיהוו חלק בלתי נפרד מיחידת הרבנים ברבנות הצבאית. הן יהיו כתובת תורנית, הלכתית ואישית לחיילות וישלימו את הריק הקיים בעולמן הרוחני של חיילות.
בריק-דשן: "לאורך השירות החיילת הדתייה נתקלת בסוגיות הלכתיות וחברתיות חדשות לבקרים. הסביבה הצבאית לא תמיד מאפשרת קיום שגרה דתית, והרבנים הצבאיים לא יכולים להוות כתובת לחיילת צעירה בנושאים אינטימיים ונשיים. הדבר הזה נכון ביתר שאת בתקופת מלחמה תובענית. לאחר מתקפת חמאס האכזרית, יש בצה"ל חיילות רבות הזקוקות לליווי תורני ואמוני ממי שמחזיקות את השפה הצבאית והתורנית כאחד. רבניות שיהוו מודל השראה, יעטפו אותן בשפה של תורה וחיזוק, וידעו לתת מענה מול משברי אמונה וזהות תוך הבנת המסגרת התעסוקתית והאווירה הצבאית. הצורך דחוף מאוד אצל הצעירות המשרתות כתצפיתניות וסמב"ציות, בחדרי המודיעין והמבצעים, ביחידות הרפואה והנפגעים, ובכל תפקיד שעלול לקדם מועקה ומצוקה לאורך ימים אלו". חומר למחשבה.
החטופים
כבר 6 שבועות ש-240 החטופים מוחזקים בידי חמאס ושאר ארגוני הטרור שבעזה. המשפחות של חלקם דורשות מהממשלה לפעול לשחרור כל החטופים כמקשה אחת, כמו שנחטפו יחד, בלא הבחנה בין ילדים, נשים, זקנים או חיילים. הלוואי שכך יהיה. לא בטוח שזה מציאותי, אבל לא נכון לבוא בטענות אליהן; יש משפחות שדורשות מהממשלה להסכים להחזיר מחבלים הכלואים בישראל. גם לזה הממשלה מוכנה; יש הדורשות פעולות צבאיות להחזרת השבויים שלנו. מישהו חושב שבצה"ל ובשב"כ לא עובדים על זה? לא רוצים את זה? "אל תדון את חברך".
