תכנית טראמפ

סקרי דעת קהל שנערכו בישראל בשבוע האחרון הראו נתון מדהים: תוכניתו של הנשיא טראמפ להעתיק את תושבי עזה למדינות אחרות זוכה לתמיכה בקרב רוב עצום של ישראל. רק 18 אחוזים, פחות מחמישית מהציבור, מתנגדים לה. כל השאר או תומכים בתוכנית (69 אחוזים) או חסרי דעה (13 אחוזים). כלומר, לא רק אנשי ימין אלא גם אנשי מרכז ואפילו שמאל תומכים בתוכנית הזו.

זה מדהים, כי אם היינו שואלים את אותה שאלה בדיוק לפני שבעה באוקטובר, סביר להניח שרוב הציבור הישראלי היה מתנגד לתוכנית שכזו. לא זו בלבד, אלא שהוא היה רואה בכך עיוות מוסרי וחוקי, סוג של טרנספר. היא היתה נתפסת כמדיניות כהניסטית קיצונית. כך הגיבו גם כשבן גביר הציע 'הגירה מרצון'.

אז מה השתנה? כמי שהתנגד לתוכנית כזו, או לכל סוג של טרנספר, בכל תוקף לפני שבעה באוקטובר, וכתומך בתוכנית הנוכחית של טראמפ, אני רוצה להסביר את עמדתי. לא הפכתי לתומך טרנספר והחוש המוסרי שלי לא קהה (ועליי להודות שזה לא קל אל מול מאורעות שבעה באוקטובר ומצב החטופים). אני פשוט חושב שבתנאים הקיימים, הקול המוסרי קורא לנו להתאמץ להוציא את התוכנית הזו אל הפועל, ואסביר מדוע.

אינני חושב שצריך לגרש את כל תושבי עזה כעונש על מאורעות שבעה באוקטובר. את כל מי שהיה מעורב בטבח לא צריך לגרש אלא להרוג. את כל מי שתמך בעקיפין בטבח צריך לכלוא או לגרש. ועדיין אנו נשארים עם כמות לא מבוטלת של עזתים, שלא היו מעורבים במאורעות או בחטיפות, או שלכל הפחות אין לנו הוכחה לכך. גם כשהדם רותח, אסור לנו להעניש אנשים על מה שהם לא ביצעו. אינני מקבל את הטיעון שנשמע לא פעם ש'כולם בעזה אשמים', שאין שם 'בלתי מעורבים'. זהו כשל מוסרי. חובת ההוכחה לביצוע פשע מוטלת על המעניש, לא על הנענש. וכל עוד אין ראייה שבאמת כולם שם – כולל ילדים וזקנים – מעורבים, אסור לנו מבחינה יהודית ומוסרית לפגוע בחפים מפשע, כלומר כאלה שאין אנו יודעים שהם היו מעורבים בפשעים שעוללו לנו (לשמחתי, אינני מכיר אדם אחד מסביבתי שהיה באמת פועל לפי הטיעון הזה והורג ילדים וקשישים בכוונת מכוון. בהצהרות קל להיות קיצוניים; במעשים פחות).

אז מדוע אני תומך בתוכנית של טראמפ?

הסיבה לכך פשוטה: עזה חרבה. ערים שלמות נהרסו עד היסוד. לא רק בניינים קרסו אלא גם תשתיות חרבו – מים, חשמל, ביוב, כבישים ומדרכות; כל אלה ניזוקו עד היסוד. רק כדי לפנות את ההריסות הרבות שהצטברו שם ולהוריד מבנים שבכל רגע עלולים להתמוטט על יושביהם ייקח חודשים ארוכים, אולי שנים. ואם אנו מדברים על בנייה מחודשת של תשתיות ושל בתים – זה וודאי ייקח זמן ארוך מאד. מצב זה גוזר על אלפי משפחות, מאות אלפי בני אדם, להתגורר במבנים ארעיים במשך השנים הקרובות. תנאים נורמליים אין שם.

אז מה מחובתנו, חובת העולם, לעשות לנוכח מציאות שכזו? האמת היא שאני תמה על חברים טובים מן השמאל שטוענים שאין לפנות עזתים בשום פנים ואופן ממקומם. אני מנסה להסביר להם שבשם האידיאולוגיה הנוקשה שלהם הם מקריבים את חייהם של מאות אלפי בני אדם. היכן הדאגה לזכויות אדם? הייתכן שגם אצלם מקננת אידיאולוגיה קנאית, שמקריבה את האדם הפרטי על מזבח קיומה?

אם אנו דואגים לבני אדם, מחובתנו לכל הפחות להציע להם חיים תקינים במקום אחר. בעזה לא יהיו להם כאלה בשנים הקרובות. אז נכון, לא נוציא משם אף אחד בכוח. מי שמעוניין להמשיך לחיות בארץ חרבה, זו זכותו. אבל מחובתנו לכל הפחות לאפשר למי שרוצה חיים נורמליים לו ולמשפחתו להגר למקום אחר, מוגן יותר, שבו יוכל לחיות את חייו בביטחון. אינני יודע מספרים אבל אני רק יכול לשער שאם נציע זאת להם, יהיו מאות אלפים שירצו בכך.

עד היום זה נמנע מהם. חמאס לא איפשר למי שרצה לצאת מהרצועה לעזוב. אבל כעת יש הזדמנות ויש אפשרות. וגם זה סוג של ניצחון על חמאס.

זה אם כן מה שהשתנה בעקבות המלחמה. לא הרצון להעניש אלא הרצון לעזור לבני אדם להשתקם. במשך שנים העולם מנע זאת מתושבי עזה. אונר"א דאגה טוב מאד להנציח את מצב הפליטות במקום לפתור אותו. מלחמת חרבות ברזל היא הזדמנות לשינוי אזורי גם מהבחינה הזו. את אזרחי הרצועה צריך לשקם כפי שהאו"ם משקם את כל פליטי המלחמות. פשוט רק צריך לתת לזה הזדמנות לקרות.