בית פתוח, לב פתוח: על עולמן של משפחות האומנה

לרגל יום המשפחה, שחל השבת, בחרנו להפנות זרקור למשפחה קצת אחרת: משפחות אומנה. הורים לילדי אומנה פותחים צוהר לעולמם המיוחד ומשתפים ברגע קבלת ההחלטה, בקשיים והאתגרים שעימם הם מתמודדים, ובהשפעות האומנה על הילדים הביולוגיים

"כשנישאנו, היה לנו ברור שנעשה משהו בתחום משפחות האומנה. זה הגיע מתוך היכרות שלי עם הנושא – יש לי אח באומנה, שהצטרף למשפחה שלנו לפני 40 שנה, כשהייתי ילד", מספר אברהם, נשוי לשירה (שמות בדויים), והם הורים ל-7 ילדים ביולוגיים, משמשים משפחת אומנת חירום וגרים במרכז הארץ. "ואכן, לפני כעשור פנו אלינו לגבי נער שחיפשו עבורו משפחה מארחת לחופשים ולשבתות. אחרי יותר משנה ביקשו שניקח אותו לאומנה קבועה. זה לא התאים להרכב המשפחתי שלנו, אך הסכמנו להיות משפחת אומנה יומית – הוא היה מגיע אלינו בכל יום מ-14:00 עד 20:00 במשך שלוש שנים", הוא נזכר.
"לפני 7 שנים פנו אלינו דרך אנשים שמכירים אותנו ושאלו אם נוכל לקחת תינוקת שמאובחנת עם סרטן בדם, בעיות בכליות ומגבלות נוירולוגית, שננטשה בבית החולים", מוסיפה שירה, אשתו של אברהם. "היא הייתה שם כבר יותר מחודש. לא היה לנו אז כלום, לא היה לנו לול או חיתול, אבל יצאנו להביא אותה מבית החולים. היא הייתה אצלנו כמעט שנה, ומאוד נקשרנו אליה, וגם הילדים שלנו נקשרו אליה. חשבנו אולי לקחת אותה באומנה, אבל בסוף החלטנו שזה פחות מתאים להרכב המשפחתי שלנו באותו הזמן. לילדים שלנו הייתה קשה מאוד הפרידה ממנה".

בגדר פיקוח נפש
על פי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי, בישראל חיים כיום כ-5,505 ילדים במשפחות אומנה. יותר ממחציתם (כ-3,107 ילדים) נמצאים אצל קרובי משפחתם, אך עבור רבים אחרים, אין משפחות זמינות או מתאימות, והם נמצאים בינתיים זמן ממושך במעונות ואומנות חירום, המספקים עבורם את המענה הראשוני עד שתמצא עבורם משפחת אומנה קבועה.
ועוד, מנתוני משרד הרווחה עולה כי מאז פרוץ המלחמה נוספו כ-57 משפחות אומנה חדשות שהשלימו את כל תהליכי האבחון ונכנסו למאגר. יחד עם זאת, מדובר במספר נמוך לעומת שנים קודמות, לאור המצב המורכב שעימו מתמודדות משפחות רבות: מהנתונים עולה כי כ-90 משפחות נאלצו להתפנות מבתיהן בעקבות המלחמה (מהצפון ומהדרום), ובקרב כ-40 משפחות גויס אחד ההורים לשירות מילואים.
ארגון אדנמ מלווה כיום כ-550 משפחות אומנה המטפלות בכ-730 ילדים. מתוך המאגר הקיים של משפחות אומנה, רק משפחות בודדות זמינות לקליטת ילדים, ואף אחת מהן אינה מתאימה לקלוט ילדים עם מוגבלויות, המהווים יותר משליש מהמקרים אותם מלווה הארגון. בנוסף, הארגון מדווח על השפעות המלחמה גם על משפחות שנמצאות בתהליכי אבחון, כש-20% מהמשפחות שעברו את התהליך בארגון עצרו או דחו אותו בעקבות המצב הביטחוני.

משפחת אומנת חירום היא משפחת אומנה שהוכשרה במיוחד לקלוט ילדים במצבי חירום וסכנה לתקופה קצרה של עד 3 חודשים (באישור חריג ניתן להאריך עד חצי שנה). אומנת חירום מיועדת לילדים מגיל לידה ועד גיל 6 (במקרים חריגים עד גיל 10). אצל משפחת הקלט נערכים לילד הליכי השגחה, טיפול מיידי ואבחון פיזי-ריגשי-התפתחותי מקיף, הנדרשים לתוכנית ההמשך הטיפולית. משפחת קלט אומנת חירום יכולה לקלוט עד 5 ילדים, והיא ערוכה לקליטת הילדים בכל שעות היממה. לאחר שיחת "פנינו לאן" משפחתית בנושא, החליטו שירה ואברהם, יחד עם ילדיהם, לשמש אומנת חירום. אברהם מתאר: "בערב פסח קיבלנו שני אחים, והרבה פעמים אנחנו מקבלים ילדים בשישי בערב ובשבת – אלו זמנים מאוד קשים במשפחות בסיכון. זה פיקוח נפש ממש. הזמינות שלנו היא 24/7 ובתוך שעה יכולים להגיע אלינו".
איך המלחמה השפיעה עליכם כמשפחת אומנה?
"השנה הייתה מאוד מורכבת. הגיעו אלינו הרבה ילדים, ובנוסף הבן שלנו שירת כל השנה בעזה. אח שלי היה מגויס גם כן. ב-7 באוקטובר שני אחיינים שלי נרצחו בקרב בעוטף עזה. אומנת החירום איפשהו הסיתה את המחשבה מה קורה עם הבן שלי. הילדים הביולוגים שלנו גם מאוד מגויסים לזה. הבת שלי סיימה לפני כשנה וחצי שירות לאומי, ובכל פעם שהגיע ילד חדש היא דאגה להיות בבית".
מבחינת קבלת הפנים, יש לשירה ואברהם לולים, עריסות ושני ארונות מלאים בקופסאות של בגדים שממוינים לפי גילאים וסוגים, ומטרנות. למעשה, יש להם את הסטוקים שצריך בשביל שפיזית, כשמגיע ילד, בתוך שעה הם יכולים לקלח אותו ולהשכיב אותו במיטה. ברמה הטכנית, אברהם מסביר שאצל כל ילד ההיערכות היא שונה. "הגיעה אלינו תינוקת בת 4 ימים, והיא ישנה אצלנו בחדר. הייתה תקופה שהיו לנו שתי תינוקות אצלנו בחדר, ובמקביל תינוק נוסף היה בבית חולים. גם טווח הגילאים דינמי: יש ילדים בני 3, בני 4 ובני 5 והצרכים הם שונים לכל אחד. אנחנו משתדלים לתת את הכי טוב לכל ילד".
מהם הקשיים הגדולים ביותר שאתם נתקלים בהם?

אברהם: "כשהילדים מגיעים אלינו, הם במצב פיזי ונפשי מאוד קשה, הם מגיעים עם משקעים. בחודשיים הראשונים הם צורחים ובטראומה. רק אחרי חודשיים נכנסים לשגרה נורמלית. גם בהיבט הפיזי, הרבה פעמים הם מגיעים עם אמפטיגוס, עם כינים – כל המשפחה שלנו נטלה אנטיביוטיקה כמה פעמים בגלל מחלות עור מידבקות. יש לנו בבית את כל האנטיביוטיקות. נוסף על כך, יש את הקושי הרגשי. אנחנו רואים מקרים של נטישה, התעללות והזנחה ברמות שלא ניתן לדמיין. לפעמים ילדים לא מסוגלים לתת בנו אמון במשך חודשים". "כמעט כל הילדים שהגיעו אלינו, בחיים לא חוו חוויות רגילות של משפחה רגילה: הם לא היו בגן חיות, בבריכה, במעיין או בכינרת, לא חגגו להם יום הולדת – מלא דברים שאנחנו עושים איתם יחד לראשונה, והם חווים התרגשות מטורפת. זה אושר מתפרץ", מוסיפה שירה.
"הילדים הביולוגיים שלנו נפגשים עם כל החצר האחורית של מדינת ישראל", היא מציינת. "אלה דברים מזעזעים – התעללות, הזנחה, נטישה, אבא שניסה לרצוח את אמא, ילד שלא רצו אותו. דברים שאתה קורא בתקשורת ולא מאמין. ופתאום זה אצלנו בבית. וצריך לתווך לילדים את זה. מצד שני, המציאות הזאת של משפחת אומנה חושפת אותם ומרגילה אותם לחסד ולנתינה".

שירה: "הילדים הביולוגיים שלנו נפגשים עם כל החצר האחורית של מדינת ישראל. אלה מקרים מזעזעים: התעללות, הזנחה, נטישה, אבא שניסה לרצוח את אמא, ילד שלא רצו אותו. דברים שאתה קורא בתקשורת ולא מאמין"

החוויות שבאלבום
כשמתקרבת עת הפרידה, בני הזוג מבצעים תהליך מדורג שאורך כ-5 ימים: הם עורכים פגישה ראשונה עם הורי האומנה החדשים, הם באים אלינו לראות את הילדים יחד איתנו, אחר כך הם נמצאים איתנו קצת זמן בגינה, ואז לוקחים את הילדים לבד לגינה. הם גם נוסעים עם הילד לבית של הורי האומנה החדשים שלו כדי לתת לו אישור שזה בסדר. "ערב לפני העזיבה של הילד, אנחנו עורכים מסיבה גדולה עם ריקודים, מתנות ואלבום מעוצב", אומר אברהם. "לכל ילד אנחנו מכינים אלבום. אנחנו גם משאירים מכתב לילדים ואומרים להורים שהם יכולים לפתוח ולקרוא אותו לילדים מתי שהם רוצים, ואם הם לא רוצים – שיזרקו לפח. שתהיה האפשרות. במקביל, אנחנו כותבים בתוך האלבום חוויות ופרטים. למשל אם מגיעה ילדה בת 9 חודשים ועוזבת אחרי שנה, אנחנו מציינים באלבום מתי היא התחילה לזחול, מתי היא התחילה ללכת – דברים שבדר"כ ההורים יודעים".
איך ילדי האומנה מגיבים לעזיבה שלהם?
שירה: "קשה מאוד, גם לנו וגם להם. הם מתרגלים לבית שלנו. לפעמים, כשהם שומעים שהם עומדים לעזוב, הם נעשים חולים או מגיבים בצורה רגשית חזקה. זה חלק מהתהליך. אנחנו אומרים לילדים במנטרה שיזכרו שצריך להיפרד מהם מתישהו. כשהם הולכים למשפחות אומנה אז קל לנו בקשר, אבל כשהם כשהם חוזרים להורים הביולוגיים – אסור".
אברהם מציין שהרבה יותר קשה מאז המלחמה למצוא משפחות אומנה, ולכן השהות של ילדי האומנה אצלם מתארכת משמעותית. "עם כמה שאנחנו אוהבים את הילדים, אנחנו יודעים שלא בריאה להם ההיקשרות הזו. כשהם קוראים לנו 'אבא' ו'אמא', אנחנו מרגישים נורא. אנחנו רוצים שהעזרה שלנו תהיה עזרה ראשונה, ולא יותר מזה. המעבר יהיה להם הרבה יותר קשה. זה כל כך לא טוב לילדים, וחד משמעית מרגישים את זה. בשנה האחרונה אנחנו לוקחים חלק במאמצי החיפוש אחר משפחות אומנה. אנחנו מפנים משפחות לארגון אדנמ. אנשים לא מבינים איזו הצלת נפשות עושים עם הילדים האלו כשלוקחים אותם לאומנה. אתה רואה איך אפשר לקחת משהו שהיה עלול להסתיים אחרת לגמרי – וממש לבנות לו חיים חדשים".

אברהם: "ערב לפני העזיבה של הילד, אנחנו עורכים מסיבה גדולה עם ריקודים, מתנות ואלבום מעוצב. אנחנו גם משאירים מכתב לילדים ואומרים להורים שהם יכולים לפתוח ולקרוא אותו לילדים מתי שהם רוצים"

הכלה בכמות גבוהה
"אנחנו היינו מאותגרי פוריות לפני שנולדו הילדים שלנו. הבן הבכור שלנו, מתוך ששת ילדינו הביולוגיים, נולד אחרי שש שנים של טיפולי פוריות", משחזרת הדר, נשואה לישי (שמות בדויים), והם הורים ל-6 ילדים ביולוגיים ומשפחת אומנה לשני ילדים עם צרכים מיוחדים, מהצפון. "החוויה האישית שלי של ההמתנה לילד יצרה בי תחושה שאני רוצה עוד. ישי אמר לי שהוא לא יכול היה לראות אותי סובלת עוד מניסיונות כושלים להיכנס להיריון, וכך הגענו לרעיון של אומנה".
הדר התקשרה לארגון אדנמ כדי להתחיל את התהליך. הוא ארך כחצי שנה, ובסך הכל עברו כשנה וחצי עד ששובצה לזוג מיכל (שם בדוי) – ילדה בת 7.5 עם מוגבלות נוירולוגית. "זה קרה לפני 6 וחצי שנים. כשהיא הגיעה, חטפנו שוק של החיים. הבנו שלא אנחנו הנושא, אלא הילדה. היא לא באה להגשים לנו חלום או לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. להיות הורים אומנה לילד עם מוגבלות זה לוותר גם על הציפיות שלך כהורה. יש לה מוגבלות שהיא תחיה איתה לכל החיים". הדר מוסיפה: "אני תמיד אומרת שכשאת יולדת ילד, את לא בוחרת לאהוב אותו. בהתחלה את מחבקת כי צריך לחבק, עושה מה שצריך כי צריך, דואגת, ואז מגיעה האהבה"

אחרי שנה עם מיכל, הדר וישי ראו איך חייה השתנו לטובה, הרעיון לקחת עוד ילד לאומנה החל לחלחל בהם. "הרגשנו שיש לנו זוגיות טובה, ילדים מדהימים, ושאנחנו יכולים לתת יותר. אז אחרי הקורונה פנינו למנחת האומנה שלנו וביקשנו לקבל עוד ילד. בתוך שלושה שבועות הגיע אלינו דניאל (שם בדוי) – ילד בן 3, גם הוא מאובחן עם תסמונת נוירולוגית. החודשים הראשונים היו מאוד קשים. הוא היה מתעורר ב-5 בבוקר ונרדם ב-2 בלילה, ובזמן הזה הוא היה צורח. הוא היה בחרדת נטישה עצומה אחרי שעבר חמישה מקומות שונים לפני שהגיע אלינו", נזכרת הדר.
איך ילדי האומנה השתנו מאז שהם הגיעו אליכם?
"שניהם לא דומים לילדים שהם היו כשרק הגיעו אלינו. הם הגיעו לא רק עם מחסור רגשי, אלא גם עם מחסור פיזי. יחד עם זאת, המגבלה שלהם לא נעלמה ולא תיעלם – היא פה כדי להישאר".
מדוע בחרתם דווקא בילדים עם צרכים מיוחדים?
"אמרנו לעצמנו שאת הילדים האלה אף אחד לא רוצה – אז אנחנו ניקח. זו הסיבה שבחרנו בהם. לפעמים אומרים לנו 'אתם יודעים איך הם זכו בכם?', אבל אנחנו זכינו בהם".
באופן טבעי, תהליך האומנה משנה את כל הבית ואת כל המשפחה. "זה שינה את חיינו מקצה לקצה", מודה הדר. "במיוחד בשנה האחרונה, כשכולם בישראל התנדבו ותרמו, אנחנו לקחנו את זה למקום אחר – כשאתה מכניס ילד לבית שלך, המרחב האישי שלך משתנה, גם עבורך וגם עבור הילדים הביולוגיים שלך. הבית שלנו הפך להיות יותר אלסטי. הילדים שלנו רגישים יותר. הבן שלי סיפר לי שבישיבה התיכונית יש לו חבר עם צרכים מיוחדים, והוא מצליח להכיל אותו ולהיות רגיש אליו בגלל מה שהוא חווה בבית. הילדים הביולוגיים שלנו ואנחנו קיבלנו שיעור לחיים בגמישות, באכפתיות וברגישות. הם שותפים מלאים לטיפול בילדי האומנה, וזה דורש מהם הקרבה לא קטנה, כי רוב שעות אחר הצהריים שלי מוקדשות לטיפול בהם".
ספרי על רגע מכונן מהחוויה שלכם כמשפחת אומנה.
"לפני כמה חודשים, הבת הבכורה שלנו התחתנה. כל יום החתונה הונדס סביב הצרכים של מיכל ודניאל – איך הם יתנהגו, איך נמנע חרדות, מי יהיה איתם בכל רגע. הצלחנו לגרום למיכל להיות חלק מהאירוע, והיא הייתה קורנת. היא ביקשה להיות בצילומי החתונה, ואמנם הכלה חששה שזה יבוא על חשבונה, אבל ידענו כמה זה חשוב למיכל, במיוחד אחרי שנה מאוד קשה שהיא עברה. כשהיא נכנסה לצילומים, ראיתי כמה זה הרים אותה. היא הרגישה שהיא חלק מהמשפחה והיא ראויה לזה. גם דניאל ריגש אותנו ברגע מיוחד משלו: הוא מאוד אוהב לשיר, אבל אף פעם לא שר מול אנשים. פתאום, בחתונה, הוא נעמד ושר לכלה. זה היה רגע שלא היה מתוכנן בכלל, אבל זה היה רגע מדהים של הצלחה עבורו".

הדר: "הרגשנו שיש לנו זוגיות טובה, ילדים מדהימים, ושאנחנו יכולים לתת יותר. אז פנינו למנחת האומנה שלנו וביקשנו לקבל עוד ילד. הגיע אלינו דניאל – ילד בן 3, מאובחן עם תסמונת נוירולוגית. הוא היה בחרדת נטישה עצומה אחרי שעבר חמישה מקומות שונים לפני שהגיע אלינו"

מגדלור של תקווה
קורל פז אלפסי, מנחת אומנה בארגון אדנמ – בית לילדים ולמשפחות אומנה, מסבירה: "האומנה היא יותר ממסגרת תומכת לילד שזקוק לכך – זו הזדמנות להעניק יציבות, ביטחון ואהבה, ולראות איך ילד פורח בתוך משפחה שמקבלת אותו ללא תנאי. כל ילד זקוק למקום שבו ירגיש שייך, ומשפחות האומנה עושות שינוי אדיר בחייהם, לעיתים אפילו מצילות אותם. לראות את הדרך שהילדים עוברים בתוך משפחת אומנה זו אחת החוויות המרגשות והמשמעותיות ביותר. משפחות האומנה מקבלות ליווי מקצועי ותמיכה מלאה לאורך כל הדרך, כולל הכוונה, ייעוץ וכלים מעשיים להתמודדות עם האתגרים. זו זכות עבורי להיות חלק מהתהליך הזה וללוות משפחות שמעניקות כל כך הרבה לילדים. משרד הרווחה וארגון אדנמ – בית למשפחות ולילדי אומנה, מחפשים בימים אלו משפחות אומנה אוהבות לילדים שממתינים למשפחה שתשנה את עולמם. אני קוראת לכל מי ששוקל להפוך למשפחת אומנה לפנות אלינו".
עדי מקל, מנהלת שירות האומנה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מוסיפה: "בתקופה מאתגרת זו של מלחמה, כאשר המרקם החברתי והמשפחתי נמצא במבחן, חשיבותן של משפחות אומנה מקבלת משנה תוקף. הצורך במעטפת תומכת, מחבקת ויציבה עבור ילדים הזקוקים לבית חם הוא קריטי מתמיד.
"משפחות האומנה מהוות עוגן של יציבות בים של אי-ודאות. הן מספקות לא רק קורת גג, אלא גם חום, אהבה ותחושת שייכות – צרכים בסיסיים שחשיבותם מתעצמת בעת מלחמה. דרך המסירות והאהבה של משפחות אלו, ילדים שחוו קשיים מקבלים הזדמנות אמיתית לצמוח, להתפתח ולבנות עתיד טוב יותר. בימי מלחמה, כאשר רבים מתמודדים עם חרדה ואי-ודאות, משפחות האומנה ממשיכות להוות מגדלור של תקווה. הן מעניקות לילדים את היכולת להתמודד עם המציאות המורכבת תוך תחושת ביטחון ותמיכה, ומאפשרות להם לפתח חוסן נפשי ורגשי".