למרות חופש הביטוי

תרבות הדיבור והשיח בישראל ובעולם כולו, הולכת ומידרדרת משנה לשנה. אמצעי תקשורת המונים נגישים וזמינים לכל, דוגמת ה"תגוביות" (טוקבקים) במרשתת – בעיקר האנונימיות שבהן; "פרופילים" מפוברקים ומזויפים בפייסבוק, וכל כיוצא בהן נתנו דרור למיליוני אנשים בכל העולם לשַלֵח את חרצובות לשונם, להשמיץ ולקלל, בלי שיצטרכו להזדהות או ליתן את הדין על היוצא מפיהם.

בשם עקרון היסוד של "חופש הביטוי" והאוטונומיה האישית, מלאה הארץ ביטויים, קללות עסיסיות וניבולי פה  שמקומם לא יכירם בחברת בני אדם מהוגנים.

פרשת המקלל שבסוף פרשתנו עוסקת בקללה מסוג אחר, ניאוץ כלפי שמיא, מעשה המהווה עבירה גם בשיטות משפט אחרות. מעשה זה מציף סוגיות חשובות, הלכתיות והגותיות, לעניין חופש הביטוי וגבולותיו, כמו גם לעניין דרך המאבק הראויה כנגד הפצת דברי הסתה וביטויי שנאה ושטנה.

פרשה זו מעוררת לא מעט קשיים בפשט הכתובים, אך גם ברבדים עמוקים יותר. במישור הפשט, למקרא תיאור המקלל – "ויצא בן אשה ישראלית" –  כבר תמהו ראשונים "מהיכן יצא?", ולשֵם מה "יצא"?

האבן עזרא מפרש בפשיטות שיצא "מאוהלו". אכן, מה חשיבות יש לפרט זה? ושמא מסיבה זו מפרש הרמב"ן, לאור סוף הפסוק, ש"יצא… בתוך בני ישראל".

המקלל לא עמד "מחוץ למחנה". הוא לא נמנה עם יושבי הימין או השמאל ה"סהרורי", אלא ניצב בתווך, במרכז, התערבב והתערה בהמון, כמרדכי היהודי ש"יצא בתוך העיר".

המקלל הפיץ את דברי הנאצה שלו לא רק במסתרים, ברשות היחיד, בינו לבין שמיא, אלא בקרב ההמון ובמרכזו ("מורת המורים", נחמה ליבוביץ ע"ה, כבר העירה את שימת לבנו לחוסר האחידות הפרשני שניתן למונחי ה"יציאה" השונים במקרא. אחד הבולטים שבהם: "ויצא יעקב" שנדרש לשבח, ש"יציאת צדיק עושה רושם", ועמה "פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה". זאת, לעומת "ותצא דינה" שנדרש לגנאי, כמעשה זנות של "יצאנית בת יצאנית", וכיוצא בו "יציאת" דתן ואבירם, ש"יצאו נצבים" למרוד במשה ובה').

הספרא, מדרש התנאים, העדיף לפרש בכיוון אחר: "מניין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן… נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחויב, ועמד וגידף".

וכמין בבואה של "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת", במנהרת הזמן, יכולים אנו לצפות בכל אותם אנשים בימינו, שהכרעת רשויות אכיפת החוק אינה נושאת חן בעיניהם, והם מחרפים ומגדפים אותן בראש חוצות.

ושמא נחשוב ש"מנהג חדש בא למדינה", לא כן הוא. שכבר נצטווינו (שמות כב, כז)  "אלהים" – במשמעות דיינים ושופטים –"לא תקלל", ופירש הרשב"ם על אתר: "דיבר הכתוב בהווה. לפי שכשהמלכים והדיינים דנים דיני ממונות ונפשות – רגילים בני אדם לקללם".

אכן, העונש החמור שהושת על המקלל לסוף – גזר דין מוות בסקילה על ידי ולעיני כל ישראל, אומר אף הוא דרשני.

חכמים ופרשנים למדו מפרשה זו כללים גדולים במשפט העברי בכלל, ובתורת הענישה שבו בפרט. כך, למשל, עולה מפשט הכתובים ש"בית הסקילה" היה מרוחק מן המחנה, שמא תימצא ביני לביני טענת זכות לנסקל ויינצל מן המיתה. ומכל מקום, מסיבה זו נאמרה גם בפרשה זו – מעין "מידה כנגד מידה" – לשון יציאה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה".

ביצוע גזר דינו של המקלל נעשה בפומבי "לעיני כל העדה". זאת, כדי לבטא את אחריותה של העדה כולה לתוצאה הקשה, שנעשית בשמה ולמענה.

מן ההדגשה – המיותרת לכאורה – שבאה בסוף הפרשה ממש, שנעשה המעשה "על פי ה'", למד הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", עקרון יסוד חשוב אחר: על אף שבמושגי הימים ההם, ראוי היה המקלל למות על אתר בידי הרואים אותו, על שביזה וניאץ את האל, מדגישה התורה שלא נתקיים בו לינץ' ו"בית דין שדה", אלא נתקיים בעניינו הליך שיפוטי סדור, "על פי ה' ". לפיכך, גם בתיאור ביצוע העונש, מדגיש הכתוב "כאשר צוה ה' את משה" (כד, כג), והכל "לפי התורה והקבלה בדיני סקילה".

פרשה קטנה זו – גדולה היא. יש בה כדי ללמדנו שהלשון והדיבור – והמה מותר האדם מן הבהמה – לא לקללה ניתנו. חופש הביטוי הוא ערך יסוד, אך גם לו גבולות שיש לשמור עליהן.

חובה מוטלת על הכל להוציא את המקלל, כל מקלל, אל מחוץ למחנה, ולא לתת לו לגיטימציה. ביקורת עניינית, ואפילו הטחת דברים במקרה הצורך, רצויים וראויים המה, אך עליהם להיאמר בלשון נקייה ולשם שמים.

(אמור תשפ"א)