"זָכוֹר" – בין עמלק לחמאס

המצווה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" מרחפת בחלל עולמנו ומהדהדת בשיח הציבורי מאז שמחת תורה אשתקד. המערכה הרצחנית והאכזרית של ארגון חמאס הביאה רבים בישראל לכנות אותו בכינויים מכינויים שונים, ובציבור הדתי רווח במיוחד הזיהוי של חמאס עם עמלק. האומנם אפשר לראות את המלחמה בחמאס כיישום המצווה למחות את זכר עמלק? נראה שהתשובה שלילית.

תיוג ארגוני הטרור כ'עמלק', אינו עולה בקנה אחד עם הפרשנויות המקובלות למקרא, ולא עם המקובל בספרות ההלכה. פרשני המקרא בדרך הפשט הסבירו כל אחד בדרכו את המיוחד באותו עם קונקרטי שנקרא עמלק, אשר תקף את ישראל לאחר יציאת מצרים. רש"י (לדברים כה, יח) רואה את גנותו בעיקר בראשוניותו, ובכך שתעוזתו לפתוח במלחמה נגד ישראל, סללה את הדרך לאויבים שבאו בעקבותיו.

פרשנים אחדים סברו שהבעיה העיקרית בעמלק נעוצה בהתרסה נגד ה', שהייתה גלומה במלחמתו. לדברי הרמב"ן, עמלק בא "כמתגבר על ה'" (שמות יז, טז), המהר"ל הסביר שעמלק נלחם באמונה באחדות האל (גור אריה, בשלח), והנצי"ב סבר שהעמלקים התנגדו לאמונה בהשגחת ה' וביכולתו לחולל ניסים (העמק דבר, שם).

אברבנאל (לדברים כ"ה) מסכם כמה היבטים של הרוע העמלקי הייחודי: עמלק יצא למלחמה מתוך שנאת ישראל בלתי רציונלית, ובלי כל סכסוך קודם עם ישראל. הוא "בא פתאום להילחם", בלי שהכריז מלחמה מראש כנהוג בזירה הבינלאומית, והוא נקט טקטיקה אכזרית במיוחד, כאשר תקף את החלשים והזקנים שבעורף. המסגור של חמאס כ'עמלק' נתמך בקווי דמיון מובהקים, שכן גם מחבלי חמאס באו בהפתעה, היו מונעים בשנאה עמוקה לישראל, תקפו אזרחים, ובימי דוד גם חטפו נשים וילדים בצקלג. אולם, פרשני המקרא, כמו גם חכמי ישראל במרוצת הדורות, לא החילו את התואר עמלק על עמים אחרים שאימצו מאפיינים מסוימים שלו.

בספרות ההלכה נקבע במפורש שמצוות מחיית עמלק חלה רק על מי ששייכים שייכות אתנית־גזעית לעם העמלקי, ואינה תקפה כלפי אחרים. לדעת כמה פוסקים, מצווה זו שרירה וקיימת באופן תיאורטי גם בזמננו, אך זאת רק במקרה שיימצא אדם שיזוהה כבן העם העמלקי (רמב"ם, סה"ח). אחרים פסקו שכיום "אין אנו מצווים בזה, כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם" (מנחת חינוך). יש שסברו כי מצוות מחיית עמלק נדחתה לימות המשיח, אם משום שהיא מוטלת דווקא על המלך, ואם מפני שניתן לבצעה רק לאחר כיבוש מלא של ארץ ישראל (היראים, סמ"ג וסמ"ק). עמדה רביעית טוענת שהעמלקי האחרון "נכחד בימי מרדכי ואסתר" (ראב"ם) או אף ע"י המוסלמים שהשליטו את ההכרה באל אחד בקרב עמי הסביבה (ר"ח הירשנזון, אלה דברי הברית א, ט, ג).

בספרות הקבלה והחסידות הועבר המושג 'עמלק' למרחבים רוחניים או נפשיים. ספר הזוהר (שמות סו, א ועוד) כותב שהעם הספציפי הנקרא עמלק קשור בשורש הרוע העליון שבעולם המטפיזי השמיימי, והוא יימחה עם בוא המשיח. בחסידות, עמלק התפרש ככוח של רוע פנימי שנמצא בנפש האדם, והמצווה למחות את זכרו התפרשה כחובה אישית לכל אדם: 'שתמחה את היצר הרע מעליך' (נועם אלימלך, שפת אמת ועוד רבים).

בהרחבת ההגדרה של עמלק והחלתה על עמי ערב הנלחמים במדינת ישראל, נשענים רבנים בזמננו על הרי"ד סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק' (עמ' 101), בו טען כי "המלחמה בעמלק איננה מוגבלת… לגזע מסוים… כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי' היא הופכת עמלק". אולם, כפי שכתב הרב נחום רבינוביץ, אין לראות בדברים אלה הלכה למעשה, אלא "ברור שאין זה אלא דברי דרוש" ('מלומדי מלחמה' עמ' 22-23). הרצי"ה קוק הסתייג מהחלת השם עמלק על עמי ערב, והבחין בין עמלק שלחם בישראל בלי כל סיבה, ובין הערבים שבאים בטענות קונקרטיות (שיחות ל'בשלח'). הרב נבנצל העיר אף הוא שח"ו לראות בדברי הרב סולובייצ'יק אמירה הלכתית: "אין זה אלא בדרך דרוש, אבל המצווה האמיתית היא רק במתייחס בן אחר בן עד עמלק".

למרות זאת, מרבים לזהות את אויבי ישראל בזמננו עם עמלק. זיהוי זה לא החל לאחרונה, אלא חזר והופיע פעמים רבות מספור זה כמה עשורים, ובכך טמונה סכנה: כאשר אנשי ציבור מדמים את חמאס לנאצים או קוראים להם "מפלצות", "חיות אדם", דאעש וכדומה, ברור לכל שמדובר בדימויים מטפוריים, שמטרתם להביע שאט נפש ולעורר את העולם לתמוך בישראל ולהכיר בכך ברצחנות של ארגוני הטרור. כאשר אישים בעלי השפעה מדמים את חמאס לעמלק, הם מגדירים מחדש את אופי המאבק, ומדבריהם עלולות להיגזר מסקנות אופרטיביות של היתר למלחמת חורמה כללית ובלתי אחראית.

השימוש בפרשנות המרחיבה למושג עמלק, אף עלול להתרחב בהמשך גם לקבוצות ולאישים נוספים, וכבר היו דרשנים שהגדירו יהודים כעמלקים. עלולים להיות קנאים שלא יבחינו בין דברי דרוש לבין הלכה למעשה, ויבואו ליישם את הדרשנות המרחיבה בדרך של אלימות מחריבה. לפיכך, יש לזכור את אשר עשה לנו עמלק, אך לזכור גם שעמלק לחוד ואויבי זמננו לחוד. מחיית עמלק איננה מטפורה אלא היא מצווה מהתורה, ומצוות יש לקיים בהקפדה, בל תוסיף ובל תגרע.

*מאמר זה נכתב כאן בראשי פרקים. להרחבה ראו מאמרי ב'שאנן', כב (תשע"ז), עמ' 43–78; וב'שמעתין', 129-130 (תשנ"ז), עמ' 148-134.