והביאותים אל הר קודשי

אחד הלחנים המוכרים והאהודים ביותר בתפילות הימים הנוראים הוא הפסוק "והביאותים אל הר קודשי". עיון בפרק שבו מופיע פסוק מפורסם זה (ישעיהו, פרק נז), מלמד שמהלכו נע בין כמה קטבים. ראשיתו במצוות שבין אדם לחברו: "כֹּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט, וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת". המשכו, במצוות השבת, שבין אדם למקום: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּה,ּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע". ושמא יחשוב הקורא שרק לבני ישראל מכוונים הדברים, מלמדנו הנביא שלא כך הוא: "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת. וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתו,ֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים. כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי".
חותמו של המהלך ושיאו הוא בהתקבצות אלו ואלו בהר הקודש ובבית התפילה: "וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".
כאמור, פרק זה נע בין מצוות שבין אדם לחברו, שבאו בראשו – שמירת משפט ועשיית צדקה – לבין מצוות שבת והקרבת קורבנות שבין אדם למקום. גם נושאי הפרק אינם רק שומרי שבת, יהודים יראים ושלמים, חסידים וצדיקים בעלי זקנים, פאות וקפוטות ארוכות, אלא גם בני נכר, גרים ש"נלוו אל ה' ", ואפילו הסריסים המשרתים בהרמון, בית הנשים של המלך!
"ביתי", מדגיש הקב"ה, אינו בית תפילה רק לעם ישראל, אלא ל"כל העמים". וכבר שלמה המלך התפלל: "וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא… ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל" (מל"א ח). עלייה זו להר הקודש נושאת אפוא אופי אוניברסלי וייחודי כאחד, ומבטאת היטב גם את אופיו הכפול של ראש השנה.
מחד, יש בו ממד מובהק של תפילת אדם מישראל, שלדידו זהו יום הדין, שבו עליו להתמרק מכל חטאיו ולשוב בתשובה שלמה. מאידך, חלקו הגדול של היום מואר באורו של ה"אחר". ולא לחינם מוקד קריאת התורה ביום הקדוש הוא דווקא הנוכרים, ה"אחרים": הגר וישמעאל , אבימלך ופיכל שר צבאו, ואפילו שלשלת ה"ייחוס" של בני נחור: עוץ ובוז, קמואל וחזו, בתואל וראומה.
גם משנת היום מלמדתנו שבראש השנה לא רק בני ישראל אלא "כל באי העולם" – בני ברית ושאינם – "עוברים לפניו כבני מרון". רעיון זה מובלט גם בפסוקים שנאמרים קודם תקיעת השופר, "כל העמים תקעו כף", ומודגש גם בתפילה: "ויאתיו כל לעבדך", "מלוך על כל העולם כלו בכבודך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".
מעבר לרעיונות הנשגבים שמגולמים בכל הפרק שבחזון ישעיהו, ראוי לתת את הדעת לפסוק שבו פתחנו, "והביאותים אל הר קודשי, ושמחתים בבית תפילתי". כידוע, פסוק זה נאמר מידי יום גם בפרקי הסליחות, קודם פתיחת ארון הקודש לאמירת "שמע קולנו", ודומה שלא בכדי. תנאי מקדמי ליכולתנו לפנות אל הקב"ה בתחנונים הוא הדאגה שכולם – לא רק אנ"ש – יוכלו לבוא אל "הר הקודש", ולשמוח עמנו בבית התפילה. הן עניים בממונם, הן עניי רוח ודעת שבכל ימות השנה רגלם אינה דורכת תדיר, אם בכלל, על סף בית הכנסת, הן אותם בעלי מוגבלויות שחוסר מודעותנו אל מצוקתם מונע מהם את הגישה לבית הכנסת.
סקר שערך לאחרונה פורום "במעגלי צדק" מגלה כי למעלה מ-90% מבתי הכנסת בישראל (אגב, מצב דומה קיים במוסדות החינוך, בבנקים ובקופות החולים) אינם נגישים לבעלי מוגבלויות! כך נמנעת מאלפי נכים עם כסאות גלגלים, כמו גם מכבדי ראייה ושמיעה, האפשרות לבוא לבית הכנסת.
בקובעם את סדר התפילה, הורונו אפוא חכמים: קודם שפונה אתה לקב"ה בזעקת "שמע קולנו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו", עליך להבטיח שעשית כל שביכולתך למען יבואו עמך גם אחרים להר הקודש. כפרה אמיתית אינה מתבטאת רק בבקשת סליחה על חטאים שבין אדם למקום. היא מחייבת אותנו, בראש ובראשונה, לתת את הדעת למצוות שבין אדם לחברו. היא מזכירה לנו שבבית המגורים שלנו, ברחוב הסמוך או בתחומי הישוב שבו אנו מתגוררים מצויים מאות ואלפי אנשים בעלי מוגבלויות שמנועים מלהגיע לבתי הכנסת בשל מחסור באמצעי נגישות: כבש (רמפה) שתאפשר להם להגיע לבית הכנסת בצורה מכובדת, מקום שיאפשר להציב את עגלת הנכים שלהם כך שלא תפריע למעבר, שירותים שמותאמים למגבלותיהם. לצדנו, כאן ועכשיו, חיים מאות אלפי "נוכרים": אביונים שנמצאים מתחת קו העוני, מובטלים, פועלים ששכרם מולן, עובדים זרים שמתייחסים אליהם כבהמות עבודה, נשים מוכות, ילדים בסיכון טעוני הגנה.
תשובת אמת מחייבת אותנו לעשות הכל כדי לאפשר גם להם לעלות להר הקודש, להצטרף לתפילתנו ולשמוח עמנו בשמחת החג.
(נצבים וילך תשס"ד)