ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה – תבנית גאולת ישראל מבוססת על עשיית צדק. אנו עצמנו עוברים עתה חוויה עמוקה של חוסר צדק. עם אנשי גוש קטיף וצפון השומרון לא נעשה צדק. הם מגורשים מבתיהם בלי שניתנה להם האפשרות לשכנע את האומה שגירוש זה פסול מיסודו ואין הוא משרת כלל את האומה הישראלית; הם מגורשים מבתיהם ללא תנאים הוגנים, וללא אפשרות לחיות את חייהם כמקודם; הם מגורשים מבתיהם תוך שבירת המסגרת הקהילתית, שהיא החיונית ביותר לאדם בשעת משברו; הם נתבעים לשרת האומה הישראלית בחורבן בתיהם בלוא שהאומה הישראלית מעניקה להם את התמיכה והתמורה הראויים; הם מגורשים מבתיהם כאשר אין באפשרותם לשקם את עולמם, פרנסתם, מערכת החינוך ועוד מרכיבים אחרים בזהות האישית של האדם. זהו עוול נורא שמי שתבע מהם להרוס את עולמם למען האומה הישראלית אינו מעניק להם את היחס הראוי ואת החיבוק הנדרש בשעתם הקשה.
לא ניתן לנתק את היחס הבלתי מוסרי הזה ממערכות האדישות לגורל הפרט ההולכות ומתפשטות במדינת ישראל. הדבר הוא חלק מאיבוד הסולידריות והאחריות החברתית, עליה אנו מבכים בשעה קשה זו של זיכרון החורבן. המדיניות הכלכלית היגיעה להישגים משמעותיים ביותר במאקרו כלכלה, אולם התשלום האישי שהיו רבים צריכים לשלם הוא כבד מנשוא. מדינת ישראל מובילה בפערי ההכנסות שבין העשירון העליון ל"עניון" התחתון; מדינת ישראל מובילה במדד השחיתות של העולם המערבי, וזה אחד המאפיינים של חברה שאינה מתנהלת בצדקה ומשפט, ומניחה לקרובים לשלטון ולשועי הארץ ליהנות מהקירבה לשלטון תוך אדישות לחלוקה ההוגנת; עובדים רבים בחברתנו אינם זוכים להביא משכורת הוגנת לבתיהם, והם מועסקים בתנאים שאינם הולמים חברה אנושית חופשית. מבחינות רבות שבנו לבושתנו לתנאי העבדות בגוון מודרני יותר – כל אלה הם הם מעכבי הגאולה, ולמעשה הם הסיבות לחורבן והם חלק בלתי נפרד ממנו.
הקביעה כי ציון במשפט תיפדה היא קביעה נבואית שיש לה משמעויות הלכתיות. הרמב"ם למד ממנה לדוגמה כי חייבת להיות אפשרות לכינון סנהדרין לפני הופעת הגאולה וביאת המשיח, שכן זהו תנאי לבואם ולא תוצאה שלהם. מכאן בא חידושו המפליג שיכולים כל חכמי ישראל להתכנס ולמנות דיינים בעלי תוקף של סנהדרין, גם אם נותקה שלשלת הסמיכה מימי משה רבינו. קביעה זו מלמדת על המשקל הגדול של עשיית צדקה ומשפט, ועל התנאי ההכרחי לבניית האומה על יסודות אלה.
ברית אמת צריכה להיכרת בינינו ובין כל הנלחמים על שאלת הצדק באומה הישראלית. אנו חשים עתה על בשרנו את התוצאות של חברה שאינה צודקת. תחושה זו מחייבת משימה לדורות. התורה לימדה אותנו כי אסור לנו להונות גר ולצערו כי גרים היינו בארץ מצרים. בכך מלמדת התורה כי כל העובר חוויה מסוימת של עוול חייב לקבל על עצמו שהוא לא יגרום עוול זה לאחר. כל מי שבידו למחות נגד עוול ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עצמו עשה עוול זה. מעבר לכל אלה, אנו יודעים היטב מדברי נביאינו כי הסיבה המהותית לחורבן הייתה התשתיות הבלתי מוסריות של החברה – השחיתות, שפיכות הדמים, השוד הגזל והרצח, ומעל לכל השלטון המושחת שלא ניהל את ענייני האומה בכנות וביושר, והזניח את הדאגה העיקרית של שלטון ראוי – האזרחים. על כן, המשימה המוטלת עלינו כדי לייסד את אבני הבניין לירושלים עיר הקודש ולבניין המקדש ובוא הגאולה היא המאבק הבלתי מתפשר על הצדק והיושר. עתה שאנו למדים על בשרנו את העדרם יש בנו את היכולת להבין לעומק את המצוקה שנמצאים בה מי שעשו להם עוול, ולהיות מוקד השינוי באומה הישראלית כחלק מצמיחת גאולתנו. אנו נבנה את מה שהביא לחורבן, ומכוחו של המשבר נחיה בחברה יהודית ותורנית יותר – זו ההולכת בדרכי אברהם אבינו בדרך ד' ועושה צדקה ומשפט.
(דברים תשס"ה)
צדק
השארת תגובה