הקשר בין דם לנפש מופיע בתורה בכמה מקומות. בפרשת השבוע נאמר: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר". השאלה העולה מקריאת פסוקים אלה היא: מה הקשר בין הדם לנפש, ומדוע נבחר הדם לייצג את הנפש, שהרי הדם הוא חומר גשמי והנפש היא מושג רוחני?
חומר גשמי מאופיין על ידי תכונות פיזיקאליות: צבע, צורה, משקל סגולי וכו', הרכב ופעילות כימית ובחלקם פעילות ביולוגית. אי אפשר לאפיין מושג רוחני בכלים אלה. הדם עונה על קריטריונים של חומר גשמי, הנפש על קריטריונים של מושג רוחני.
רש"ר הירש: "הדם הוא החומר הסובב בכל הגוף עם כל פעימה של הדופק, ובאמצעותו מקיימת הנפש את שלטונה בכל הגוף. נמצא שהדם הא הנושא העיקרי של הנפש. משום כך האזהרה האחרונה על אכילת הדם אומרת בפשטות "כי הדם הוא הנפש": הדם הוא המייצג הגופני של הנפש".
את הקשר בין דם לנפש מצינו בדברי חז"ל: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". עוד אמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וכן: "המלבין פני חברו ברבים וגו' אין לו חלק לעולם הבא". בדברים האלה חז"ל ביטאו את החומרה שבה הם רואים את מעשה הלבנת פני חבר ברבים.
אין ספק שבפעולה זאת נשמתו של הנפגע סובלת את הייסורים, אך גם הדם שבגופו נותן את אותותיו במעשה זה. לא בכדי חז"ל השתמשו במושג "מלבין פני חברו", שהרי ידוע הדבר שכאשר מעליבים אדם פניו מלבינים. ההסבר לתופעה הזאת הוא: כאשר מעליבים אדם, הגוף מתכונן להתמודדות עם איום. באופן טבעי, קיימת מערכת אוטומטית בגופנו שתפקידה להכין את הגוף להתמודדות עם איום. המערכת נקראת "המערכת הסימפתטית", והתגובה אותה היא מייצרת נקראת
"תקוף או ברח".
אחד התסמינים הפיזיולוגיים של הגוף הוא חיוורון, שנוצר כתוצאה מכך שהדם עובר מאזור הפנים לאזורים אחרים בגוף, שתפקידם להתמודד עם טראומת העלבון, בדומה לתחושת עייפות לאחר סעודה דשנה, שבה חלק מהדם עובר מאזור המוח לאזור הקיבה בכדי לעזור בעיכול המזון.
הנה כי כן ראינו כיצד יש שיתוף פעולה בין דם לנפש באיסור הלבנת פני חבר ברבים, בדומה לקשר בין דם לנפש באיסור אכילת הדם, "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". (ראה תשע"ח)