הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם ניתן להצביע על סדר מסוים בדיברות האחרונות ? הבה נשים לב לעובדה זו: "לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה ברעך עד שווא. ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך". נראה כי ישנם כאן שני מעגלים: התורה מקבעת את האיסור לרצוח, אולם במעגל השני היא מרחיבה אותו: לא רק לא לרצוח בפועל, על ידי חרב או כוונת רובה, כיוון שהאיסור הוא הרבה יותר רחב – איסור להיות חלק מעדות שווא שפוגעת בבני אדם חפים מפשע; התורה מקבעת את האיסור לנאוף, אולם אין היא מסתפקת בניאוף במשמעותו הממוקדת בלבד. התורה מלמדת כי בדברה על ניאוף היא עוסקת במעגל הרבה יותר רחב של המושג ניאוף: אדם החומד את אשת רעהו הוא חלק מהמעגל הרחב של ניאוף, וכך גם מעשים רבים שפוגעים באיסור העריות, המפורטים בהמשך ספר דברים; התורה מקבעת את איסור הגניבה, כאשר לאור דברי חז"ל מדובר בגניבה במשמעות המאוד חמורה אך מצומצמת של הגניבה: "בגונב נפשות הכתוב מדבר". אולם המעגל השני מרחיב את הדברים הרבה מעבר לגניבה המעשית, ואוסר על האדם להתאוות לבית רעהו, לרכושו, ולכל אשר לרעו. בין המעגל הממוקד ובין המרחב הגדול של החמדה נמצאים אין ספור מעשים שהם גניבה – גניבת ממון, גניבת דעת, פגיעה אחרת בממונו של אדם וכדו'.
אם נכונה דרכנו אנו מוצאים בעשרת הדיברות, בסדר המיוחד של ספר דברים (השונה במעט מעשרת הדברות שבפרשת יתרו) התוויית דרך משמעותית ביחס לתורה, למצוותיה ולאיסוריה. אין התורה מכוונת אך ורק לאיסור הממוקד. היא מלמדת, דרך עשרת הדיברות, את היחס לכל מצוות התורה, ואת המעגלים הנוצרים סביב היסודות המהותיים. את העיקרון הזה כתב הרמב"ן בכמה מקומות בפירושו, כאשר הנודעים היותר הם ביאורו המופלא ל"קדושים תהיו", וכן ל"ועשית הישר והטוב בעיני ד'". הוא לימד אותנו כי המתמקד באיסור הפורמלי בלבד עלול להיות נבל ברשות התורה, שכן הציות שלו להיבטים המשפטיים הממוקדים בלבד לא מציל אותו מהישארות במציאות של רשע.
ואכן, חובה כאמור להיענות לכך כבר במצוות שבעשרת הדיברות. אנו מחויבים, גם לאור מצוות נוספות שפותחו על ידי משה רבנו בהמשך הספר, להימנע משפיכות דמים במובן הרחב של המילה. אסור לנו לא רק להעיד שקר, אלא גם להתרשל (ועשית מעקה לגגך), להתעלם מהרוג של נודע מי הרגו (עגלה ערופה), ועוד הגדרות רחבות של שפיכות דמים, כולל שפיכות דמים מילולית הנעשית על ידי הלבנת פנים ולשון הרע; אנו מחויבים, גם לאור מצוות נוספות בספר דברים, להימנע מניאוף במובן הרחב של המילה – בחובת הצניעות, אי לבישת לבוש של המין השני, בהימנעות מקירבה לעריות אסורות, ובמקומות אחרים בתורה נצטווינו גם "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שהלוא גם הם עלולים להרחיק אותנו כל כך מהקדושה המיוחדת לישראל; וגם בגניבה, החובה המוטלת עלינו בהמשך היא גם לא להשיך, לא לקחת ריבית, לא לקחת מקמת רענו או להניף עליה חרמש, ועוד ועוד.
עשרת הדיברות אפוא הם גרעין ממוקד, המלמד אותנו את הרוחב המלא אליו אנו צריכים לשאוף. את היסוד הזה לימדו אותנו הנביאים, שלא התמקדו באיסור פרטי זה או אחר, אלא בתנועה כללית של עשיית הצדק והיושר, כי זו דרכה של תורה.
(ואתחנן תשעז)
