הגנטיקה של פורים

הגמרא במסכת שבת מביאה שכל מצווה שקיבלו ישראל בשמחה, הם עדיין עושים אותה בשמחה. וכל מצווה שקיבלו ישראל בקטטה, הם עדיין עושים אותה בקטטה ובקושי (ק"ל ע"א). מתבאר אפוא, כי אף למצוות יש "גנטיקה" משלהן, ומצוות שעם ישראל קיבלו בשמחה ובחיבוב, הם מקיימים עד היום בשמחה, וכן להפך.
פורים מתאפיין בשמחה. חכמינו אמרו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט ע"א). יום הפורים מציין את היכולת לשמוח עד כלות לאחר שהוסר האיום. יכולת זו, היא העומדת במרכז עניינו של היום והיא המעצבת את אופיו המיוחד. דווקא משום שפורים אינו מציין סוף של מאבק ושינוי רדיקלי במציאות, יש ליכולת זו חשיבות רבה כל כך. המאבק התדיר על החיים מאיים על שפיות דעתו של הנאבק ועל יכולתו להאמין בשמחה ובחיים. פורים מחייב אותנו לשכוח יום אחד במכוון ובמוצהר את כל מה שההיסטוריה נושאת בחובה, להציב לנגד עינינו את השמחה כשלעצמה, ולדבוק בה כאילו כל המתרחש סביבנו אינו קיים, כאילו מחר לא נשוב ונתמודד עם הקושי. פורים הוא היום המציין את הדבקות בחיים עם הכל ולמרות הכל, את ההכרעה שלא לוותר על השמחה ועל חדוותם של חיי אנוש.

מדענים מצאו את הגן שמשפיע על מידת שביעות הרצון של בני אדם מחייהם. הגן המדובר אחראי לאופן שבו תאי עצב מנהלים את חלוקת רמות הסרוטונין, הכימיקל אשר שולט במצבי הרוח.
הסיבה המהותית שבגללה חודש אדר מאופיין בריבוי שמחה הוא חג הפורים, המבוסס על סיפור מגילת אסתר, לפיו יום י"ד באדר, אותו יום שבעקבות רצף אירועים המתוארים במגילת אסתר התהפך הגלגל, והיהודים הם שהרגו באויביהם – נקרא פורים. האם ניתן לצוות על השמחה? האם אדם הנתון במשבר יהיה מסוגל בעקבות מאמר תלמודי לחולל מהפך בנפשו ולחוש שמחה?
רש"י ביאר את מאמר חז"ל "משנכנס אדר מבין בשמחה" באופן הבא: "ימי ניסים היו לישראל – פורים ופסח". מדוע קשר רש"י בין פסח החל בניסן, לפורים החל באדר? מחשבת היהדות ביארה בימי החושך של גזירת המן שהייתה באדר, כבר עמדו בפתח ימי ניסן ועימם בשורת הגאולה. בעל 'השם משמואל' התקשה באופייה של מצוות השמחה בפורים, "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ויום טוב", והרי יום טוב כבר כולל שמחה, שנאמר "ושמחת בחגך". אם כן, מהי השמחה המיוחדת בפורים מעבר לשמחת יום טוב רגילה?
הנצי"ב מוולוזי'ן פתר את מצוות שמחת הרגל ובפרט את הציווי "לחוג". לדבריו, קיימים טעמים מקדימים המביאים לשמחה. אחד מהם הוא איסוף היבול – לאחר שנאסף היבול בחג הסוכות מופיעה מצוות השמחה "ושמחת בחגך", הודיה על סיומה של עונה חקלאית מוצלחת. הברכה הכלכלית היא סיבה לשמחה. שמחה, אם כן, אינה אלא תוצאה של השפעת האירועים. בעל 'השם משמואל' מבדיל בין שמחת הרגלים לשמחת פורים. ברגלים השמחה הינה על כל הטוב אשר גמלנו, הבשר והיין אינם אלא אמצעי לעורר בנו את השמחה.
שונה הוא יום פורים שהשמחה היא תכלית לעצמה. וכיוון שרצו הגויים להשמיד את הגופות, הרי שמחת ההצלה באה לידי ביטוי בשמחת הגוף. אין השמחה אמצעי כמו בשאר הרגלים, אלא שמחה תכליתית עצמית (תרע"א). שתיית יין בפורים "חייב איניש לבסומי" אינה חיצונית כאכילת בשר ושתיית יין ברגלים, וודאי שאין עניינה שכרות, ההפך הוא הנכון. השולחן ערוך פוסק: "…דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי…" (או"ח, תרצ"ה, ג'), וכך הכריע במשנה ברורה: "…וכן ראוי לעשות" (שם, ס"ק ה'). לא על השכרות ציוו בפורים, אלא על ההכרה וסוד הקיום הנצחי של העם היהודי, "משנכנס יין יצא סוד".
אם יבוא יום – הנראה רחוק עד מאוד ממציאות חיינו הנוכחית – בו יישב ישראל בטח בארצו ובו ישרור שלום בינו לבין כל אויביו, ביום בו, כהדגשתה של התורה, "יניח ד' לנו מכל אויבינו מסביב", גם אז הזיכרון ההיסטורי ילווה את ימי הפורים. המסורת שלנו מעצבת את חג הפורים. בשל מעמדו המיוחד, קובע הרמב"ם בעקבות התלמוד שלעתיד לבוא, "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' (ישעיהו סה, טז), ימי הפורים לא יבטלו שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם' (אסתר ט)" (מגילה פ"ב, הי"ח).
נתפלל ונקווה שגם לנו ייהפכו ימי היגון לשמחה, אבל ליום טוב ומלחמה לשלום – עלינו, על כל ישראל ועל כל באי עולם.