יעקב ספוקויני"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" [דברים כה, יז]. בקריאת פרשת זכור אנו מקיימים את אחת מעשר הזכירות, שהן לב ליבה של היהדות. חז"ל לימדונו שעמלק לא היה סתם עוד אויב. עמלק הוא האויב הקשה מכולם. רשעים ושונאים אחרים, לעיתים אתה מוצא שמניחים רוגזם על ישראל לשעה, ואילו עמלק לעולם איננו נח. כל זמן שהוא קיים, זומם עלינו להשמידנו. רשעים אחרים נרתעו מפני יד ה', ועמלק איננו נרתע. שונאים אחרים ביקשו להשיג ממון, וכשהשיגוהו נחה דעתם. עמלק, כל עצם קיומו הוא שנאת ישראל והוא לא מתפתה לא באמצעות ממון ולא ע"י שלטון. שנאתו מובנית בעצם נשמתו העוברת מדור לדור, ולכן איננה בטלה לעולם. לפיכך, נכתב בהמשך: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב". אחרי שכל האויבים ייפלו, עדיין יישאר עמלק להילחם נגדנו, ואנו מצווים לא לשכוח ולא לסלוח.
העמלקים הנאצים היו בדיוק כאלה. דווקא בזמן שהמלחמה נטתה לרעתם, הם הגבירו את קצב השמדת היהודים. הם כאילו אמרו, לפחות נשלים את המשימה הזו. אחת מהקהילות שספגה את נחת זרועם, הייתה הקהילה המפוארת של יהודי סלוניקי. יום הזיכרון ליהדות זו נקבע בתאריך שבו החלו הנאצים במשלוחים לאושוויץ – 15.3.1943.
pexels-slondotpics
אחד מהמעטים שניצלו [כמה מאות מתוך כ-50,000] היה עובדיה ברוך. עובדיה, איש פשוט מלא בחוכמת חיים, הגיע בטרנספורט לאושוויץ. הוא סיפר כי בכל קרון בטרנספורט נדחסו כמאה יהודים. שבוע שלם נסעו דחוסים ללא מים, ללא מזון וללא שירותים מסודרים. רעבים, חולים ומותשים הורדו מהקרון לקראת הסלקציה של מנגלה. עובדיה, שהיה בחור צעיר וחסון, נשלח לעבודת כפייה בבית החרושת 'אוניון', שייצר חומרי נפץ. בעבור עבודתו קיבל 6 מארקים בשבוע – שכר זעום שהספיק לקניית כוס חרדל. את החרדל המיר עובדיה בלחם. את הלחם פרס לפרוסות, ובתמורה לחלקן קיבל חפיסת סיגריות. את הסיגריות הוא מכר אחת-אחת… כך ברוב תושייה הצליח לשרוד, וביטחונו העצמי עלה.
הוא וחברו, משה קבלי, גנבו במשך כמה ימים חביות מרק עבור חבריהם. הגניבה התגלתה, ועובדיה נענש ב-60 מלקות. הוא שכב על הרצפה ברחבת המפעל, והגרמני הכה בו בעוצמה. עובדיה זעק מכאבים "הו מאדר'ה" – הו אמא, בספרדית. בדיוק אז עברה שם הבחורה עליזה צרפתי מסלוניקי, כשהיא מלווה בקאפו. היא שמעה את הצעקות ושאלה את הקאפו: "את מכירה את הבחור המוכה? אני רוצה לפגוש אותו, אולי הוא מסלוניקי, אולי הוא מכיר מישהו מהמשפחה שלי". הקאפו הסכימה והטילה על עליזה לשאת לשם מְרִיצָה. כשהגיעו למחלקה שבה עבד עובדיה, הצביעה עליו ואמרה: זה הבחור שחטף מכות. כך התפתח רומן בין עליזה ועובדיה, שנפגשו בחשאי במעט הזמן הפנוי שהיה להם. עובדיה כתב פתק לעליזה: אם נזכה ונצא מהתופת הזו, אתחתן איתך. זמן קצר אח"כ הופרדו.
עובדיה נלקח באחת מ'צעדות המוות' למחנה מאוטהאוזן. עבודת הפרך שעבד במחנה, כמעט ללא מזון, גרמה לעובדיה להגיע למשקל 40 ק"ג ביום השחרור. הוא אושפז בבית חולים לחודש וחצי. כשהתאושש, חזר לסלוניקי, לבדוק מי ממשפחתו שרד. למרבה הצער, גילה כי כל משפחתו נספתה, אך לצד שמות הממתינים ראה את שמה של עליזה. עובדיה המתין במקום עד שפגש בעליזה. "אני זוכרת מה שכתבת לי בפתק", אמרה לו, "אך לא אוכל להתחתן איתך. איבדת את כל משפחתך, ואני לא יכולה ללדת". היא סיפרה לו שמנגלה הורה לעקר אותה בזמן שהותה באושוויץ. עובדיה לא ויתר והשניים נישאו. לימים, התברר כי המנתח, יהודי בשם שמואל, ביצע פעולת הסוואה ולא באמת עיקר את עליזה. כעבור זמן נתפס והוצא להורג. עליזה הצליחה ללדת בן ובת, ועובדיה אמר בגאווה: "ניצחנו את העמלק הנאצי והקמנו משפחה!"
yaakovspok1@gmail.com
