מנהיגות במבחן: משה רבנו מול תרבות הביוש הדיגיטלית

בעולם שבו מילים יכולות להפוך לנשק, וכותרות עיתונים לחרבות, עומדים מנהיגינו חשופים ופגיעים יותר מאי פעם. "טבח נתניהו", צירוף מילים מצמרר זה שמציג ד"ר חזות במאמרו לפרשת 'כי תישא' משנה שעברה, אינו רק כותרת; הוא מהווה עדות חיה לעוצמתה ההרסנית של תרבות הביוש הדיגיטלית. אך מה היה קורה לו משה רבנו, המנהיג הגדול מכולם, היה ניצב בפני סערת הרשתות החברתיות של ימינו?

דמיינו לרגע את הסצנה: משה יורד מהר סיני, לוחות הברית בידיו, ולפתע מוצף בגל אדיר של האשטאגים זועמים. 'משה כשל' מתנוסס בראש הטרנדים, ו-'טבח משה מתפשט כאש בשדה קוצים', בהתייחס ל-3,000 הנספים. כיצד היה מגיב? האם היה מצייץ בחזרה? האם היה משתמש בפייסבוק לייב כדי להגן על עצמו?

אך משה, בחוכמתו העמוקה, בוחר בדרך אחרת לחלוטין. במקום להיכנס למערבולת התגובות והנגד-תגובות, הוא עושה את הבלתי צפוי – הוא יוצא מהמחנה. בעולמנו, זה כמו מנהיג שבוחר לנטוש את הרשתות החברתיות ולהקים פלטפורמה עצמאית. מהלך נועז? בהחלט. מסוכן? אולי. אך משה מבין דבר שרבים מאיתנו שכחו: לעיתים, הדרך היחידה להישמע היא דווקא השתיקה.

ואז, ברגע שהכל מצפים ממנו להתבצר ולהגן על עצמו, משה עושה את הבלתי ייאמן: הוא פותח את שעריו לכל דורש. "כל מבקש ה' ייצא אל אוהל מועד", הוא מכריז. האם יש לנו היום מנהיגים שמוכנים לפתוח דיאלוג אמיתי עם מבקריהם החריפים ביותר? האם אנחנו, כחברה, מסוגלים לצאת מהמחנה שלנו ולחפש אמת מעבר לבועה הדיגיטלית?

אך משה לא מסתפק בכך. בעוד העולם סביבו רועש וגועש, הוא מבקש "הודיעני נא את דרכך". זוהי קריאה לחכמה עמוקה יותר, לאמת שמעבר לרעש הרגעי. כמה מאיתנו, בעידן של מידע מיידי ודעות קצרות מועד, עוצרים לרגע לחפש משמעות עמוקה יותר? האם איבדנו את היכולת להקשיב לקול הדממה הדקה?

ובכל זאת, משה לא שוכח את תפקידו כמנהיג. הוא משאיר את אוהל מועד במרכז המחנה, מזכיר לכולנו שיש דברים החשובים יותר מאדם בודד, אפילו אם הוא המנהיג עצמו. זוהי תזכורת חדה לכל מי שרואה במנהיגות כוכבות או גבורה אישית – המוסד חשוב יותר מהאדם שמנהל אותו. מה היה קורה לו מנהיגינו היום היו מאמצים את גישתו של משה? האם היינו רואים פחות ציוצים זועמים ויותר דיאלוג מעמיק? פחות האשמות ויותר חיפוש משותף אחר אמת? האם היינו מסוגלים להתעלות מעל לרעש הדיגיטלי ולמצוא קול ברור יותר, עמוק יותר?

הסיפור של משה מציב בפנינו מראה. הוא מאיר באור בוהק את הפער בין מנהיגות אמיתית, לבין תרבות הביוש והסנסציה שהשתלטה על השיח הציבורי שלנו. הוא מזמין אותנו לחשוב מחדש לא רק על המנהיגים שלנו, אלא גם על עצמנו כחברה. האם אנחנו מוכנים לצאת מהמחנה שלנו? האם אנחנו מסוגלים לחפש אמת מעבר להאשטאג הבא?

בעולם שבו כל אחד יכול להיות מבקר, ובו כל טעות הופכת לסקנדל ויראלי, סיפורו של משה מהדהד כקריאת השכמה. הוא מזכיר לנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת במספר העוקבים או בכמות הלייקים. היא נמדדת ביכולת לעמוד איתן מול סערה, לפתוח דיאלוג אמיתי, ולהוביל אותנו אל מעבר לרעש, אל עבר אמת עמוקה ומשמעותית יותר.

האם נהיה מוכנים ללמוד מלקחיו של משה? האם נוכל להפוך את הרשתות החברתיות ממגרש של ביוש למרחב של דיאלוג אמיתי? התשובה, כמו תמיד, תלויה בנו. כי בסופו של דבר, המנהיגים שלנו הם לא יותר מאשר בבואה של החברה שאנו בוחרים ליצור.