הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)איבוד שליטה על אירוע, על אף כוונות טובות וראויות – זו הפרשנות המרתקת של רש"י למעשי אהרון בסיפור עגל הזהב. לאורך הדרך כולה, מדגיש רש"י כי כוונתו של אהרון הייתה רצויה וראויה. נקודת המוצא של אהרון הכהן הייתה: "חג לה' – בליבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה, ויעבדו את המקום". כדאי מאוד לקרוא את פירושו.
רש"י מבאר כי כאשר העם פנה אל אהרון, הוא הורה שגם הנשים תבאנה את תכשיטיהן מתוך תקווה שזה לא יקרה: "אמר אהרן בליבו: הנשים והילדים חסים על תכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר, ובתוך כך יבוא משה"; אהרון התחיל לבנות מזבח, כדי שבניין המזבח ייקח זמן, וידחה את המועד: "ויבן מזבח – לדחותם; הוא קבע כי החג לכבוד העגל לא יתקיים באותו יום אלא למחרת: "ויאמר חג לה' מחר – ולא היום, שמא יבא משה קודם שיעבדוהו".
לא זו בלבד, אלא שהוא הפעיל שיקול דעת, והכריע להיענות לבקשת העם מסיבות שונות: "ראה חור בן אחותו, שהיה מוכיחם והרגוהו", והיה ברור לו כי אם ירצחו גם אותו לא תהיה לעם תקומה, שהלוא "אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא"; שיקול נוסף שהוא הפעיל היה "מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם"; ובכלל – הוא ניסה לדחות כל הזמן: "ועוד ראה ואמר: אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת, מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא". כל זה מלמד על המגמות /של אהרון ועל רצונותיו.
אלא, שאנו למדים שגם כשיש כוונות טובות מאוד, המצדיקות פעולות החורגות מהדרך בה יש ללכת, אורבת הסכנה של איבוד שליטה. כשמתקרבים לתהום ובטוחים כי נצליח לעצור לפני הנפילה – מתברר לרוב כי מדובר בהימור מסוכן, שמתגלה ככישלון גדול, וההידרדרות אינה נבלמת. וכך עוקב רש"י אחר מה שאירע על אף מגמותיו הטובות של אהרון הכהן: הנשים לא המתינו כי אם "פרקו מעל עצמן"; העגל עצמו יצא מהאש בניגוד לכוונתו של אהרון: "ואשלכהו באש – ולא ידעתי שיצא העגל הזה, ויצא"; הוא נוצר בתבנית שהטעתה רבים: "וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים, שנאמר 'בתבנית שור אוכל עשב', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי"; הוא גילה שלא רק הוא מנהל את המציאות, כי אם גם כוחות אחרים: "השטן זרזם כדי שיחטאו".
וכך הידרדר מעשה העגל למקומות שלא הייתה כוונה מראש שכך יתרחש. בשל כך, נאמרו דברים קשים מאוד כנגדו, ובספר 'דברים' אומר משה: "…וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא", ושם כותב רש"י: "(כ) ובאהרן התאנף ה' – לפי ששמע לכם".
ללמדך שני עקרונות: ראשית, הערכות לגבי העתיד ותוצאות המעשים שלנו – די מפוקפקות. החשיבה כאילו ההצלחה מובטחת למי שכוונותיו טובות וראויות, ועל כן הוא מתיר לעצמו לעשות דברים אשר לא ייעשו – קורסת. מתברר פעם אחר פעם, שדברים רבים לא ניתן לצפות מראש, והערכות אופטימיות נתקלות בחומת המציאות. זו הסיבה שחייבת להיות אחריות יתר כאשר פותחים במהלכים המנוגדים לאורח הישר והמכוון.
העיקרון השני העולה מכאן הוא שהאדם אחראי גם לתוצאות שהוא לא צפה, או שהוא העריך שלא יתרחשו. משעה שהוא מגלגל את המציאות לכיוון מסוים, הוא אינו יכול לפטור את עצמו בטיעון כי לא התכוון שכך יהיה, שכן כוונותיו הטובות לא מנעו את הנפילה הגדולה. "סוף מעשה – במחשבה תחילה" מחייב אפוא להישמר באופן מוקפד מפני הליכה בדרכים אלה, ולהיות מודע באופן מתמיד כי האחריות מוטלת גם על דברים שלא רצינו אותם מלכתחילה.
