שיגעון מחפש משמעות

האדם משחר ההיסטוריה ועד ימינו זקוק לסמלים מוחשיים המבטאים כוחות רוחניים כמו גם כוחות חומריים. "השור המסתער" מסמל את "עבודת האלילים" של התרבות האמריקנית, הבאה לידי ביטוי במאפייני התרבות הצרכנית ובסגידה להצלחה החומרית. שיכרון הכוח הוא אולי הטירוף האנושי הגדול מכולם. אדם הרוצח אדם אחר בשל טירופו נישלח לבית חולים לחולי רוח, אך אדם המחריב ממלכות בשל טירופו נכנס לדפי ההיסטוריה ככובש דגול. מנהיג כריזמטי יכול לסחוף אחריו מיליוני אנשים בתקופות שבהן הסדר החברתי מעורער וקיימת תחושה של איום קיומי, דתי, כלכלי, טריטוריאלי וכדומה. 

פרשת השבוע 'כי תשא' מהווה חיץ בין פרשות 'תרומה' ו'תצוה' בהן מתואר הציווי על הכנת המשכן, לבין פרשות 'ויקהל' ו'פקודי' בהן מתואר הביצוע הלכה למעשה. בתווך העגל, התהום הגדולה של מפלת העם בחטא העגל. החטא מתרחש זמן קצר לאחר שד' מודיע לעמו את עשרת הדיברות ,שבהן יש איסור מפורש על עשיית פסל ותמונה כהגשמה פיסית של הא-ל, ואיסור לעבוד לאל כזה (שמות כ', ב'-ג').
על חטא העגל נענש העם קשות. לאחר שמשה ניפץ את לוחות הברית, העגל נשרף ונטחן עד דק, אֶפרו פוזר על המים – והעם הושקה במים. ראשי המסיתים והחוטאים, כשלושת אלפים איש, הוצאו להורג על ידי בני שבט לוי, וד' הביא על העם מַגֵפָה (שם, ל"ה). בעקבות החטא ד' שולח מלאך ללכת לפני העם במקומו, בני ישראל מורידים את העדי שלו זכו בהר סיני ומשה מוציא את אוהלו אל מחוץ למחנה. מעיון במעשה העגל ניתן לראות קווי דימיון בינו לבין המשכן. הן בעגל והן במשכן העם תורם מרכושו "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה.." (שמות, ל"ב, ב'-ד'). גם במשכן וגם במעשה העגל המטרה דומה, קירבת אלוקים ועבודתו. גם התוצר מזכיר דמיון לכלי משכן, הכרובים שגם הם עשויים מזהב טהור. עגל הזהב עומד בחוץ, באופן פומבי ומוחצן. לעומתו, כרובי המשכן מונחים במתחם הפנימי ביותר, מוסתרים מאחורי הפרוכת. הצנעת הכרובים מעידה על מורכבות נוכחותם. יש צורך אמיתי במקום מוגדר משכן ובחפצים מוחשיים ואפילו בדמות סמלית – כרובים, כדי לחוש בקודש. אך לצד הנחיצות והחשיבות של הסמל, יש סכנה אמיתית בטשטוש ההבחנה בין הסמל לבין המסומל ובהפיכת הסמל למהות. קיימת סכנה שהעם ישכח שהמשכן וכליו הם רק אמצעים לעבודת הא־ל. מה שהחל כטקס שקט הפך, למורת רוחו של אהרן, ל'מסיבה פרועה'. נראה שהחגיגה יצאה מכלל שליטה. הבנה זו נתמכת בתיאור ירידתו של משה מהר סיני שבמהלכה שבר את הלוחות, "וירא את העגל ומחֹלֹת, ויחר אף משה…" (שם, י"ט). משה איננו כועס על עשיית העגל בלבד אלא גם על המחולות. לאחר הקימה לצחק, 'המסיבה יצאה מכלל שליטה'. משה מבין שלאהרן לא היו כוונות לא טובות, אלא שהמצב יצא מכלל שליטה, עובדה שאהרן עצמו לא נענש. לאחר שאהרן הסביר למשה מה אירע בשלב הראשון, וכי כוונתו הייתה לעכב ולמנוע משבר, הבין משה בעצמו מה קרה בשלב השני "וירא משה את העם כי פָרֻעַ הוא, כי פְרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם" (שם, כ"ה).

שני השלבים שבחטא משתקפים גם בשני השלבים שבעונש. תחילה נהרגו שלושת אלפי המסיתים שהסיתו את העם להתנהגותם הפרוצה. ואילו ביום השני שב משה אל ד' על מנת לבקש סליחה עבור שאר העם (שם, ל'-ל"ב), שלמרות חטאם היו זכאים לחנינה שקיבלו מכיוון שמעשיהם התחילו מתוך כוונות טובות.

בחטא העגל השליך העם על הפסל את הא־לוהות בעצמה. היחיד שהבחין בהבדל היה אהרן הכהן. הוא אומר, "חג לד' מחר" (ל"ב, ה'), בעוד העם מזמר "אלה אלהיך ישראל" (ל"ב, ד'). אהרן הבין מהי מציאות מורכבת, ידע להפריד בין הצורה לבין התוכן, בין שליחותו ככהן ומנהיג עם אחראי הרחוק מסגידה לאלילים, המחויב להפריד בין ייצוג הפסל לבין הא־ל המיוצג מאחוריו. אך העם טעה, והשליך על מה שראו עיניו את המהות עצמה. הסמל הפך למסומל. גם המשכן הפיזי והכלים הממשיים נושאים עמם סכנה דומה. לכן, רק הכהן הגדול, צאצא לאהרן שכבר הוכיח יכולת לא להתבלבל ממראה עיניו ולהיות תמיד על המשמר לעבודת הא־ל עצמו, יכול לראות את הכרובים. רש"י על הפסוק "וביום פקדי וגו'", כותב: "עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העוון הזה עם שאר העונות. ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עוון העגל" (שמות, ל"ב, ל"ד). המסר לדורות, לרסן את הכוח בעת ביצוע תפקיד במגזר הציבורי והעסקי, לזכור כי הכוח שלנו זמני ואינו מצדיק אותנו להפעיל אותו, בוודאי לא באופן שלילי.

(כי תשא תשפ"ג)