אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])474 לפני הספירה.
מבחינה ריאלית, נראה שלא יכול להיות גרוע יותר. הגזירה נגזרה, והרצים כבר יצאו דחופים בדבר המלך. המצב החברתי והרוחני הפנימי, כמו גם מערכת היחסים הבינלאומית, היו בשפל המדרגה. פילוגים איימו להרוס מבית, ואיומים איימו להרוס מחוץ. נראה שהעם היהודי נכנס לדרך ללא מוצא: העולם נגד, התקשורת נגד, וגם 'יהודים טובים' מבפנים נגד.
כשאלו הם פני הדברים, מחפש לו מרדכי, המנהיג היהודי, מקור לנחמה, תקווה ועידוד – ולאו דווקא אצל המבוגרים. הם כבר שחוקים מדי, עייפים מדי, פוליטיים מדי. מהם לא תבוא לו תשועה או נחמה. ברגעים הקשים הללו, כשהכל נראה חסר עתיד ותקווה, מחפש מרדכי מקור של תקווה דווקא אצל הדור הבא – הילדים והנוער. אלו שעוד לא קלקלו אותם, אלו שעוד לא שטפו את מוחם, אלו שעדיין לא השתבשה עליהם דעתם, אלו שעדיין מפעמת בתוכם אמונה פשוטה ותמימה. וכך לפי המדרש, כאשר עולם המבוגרים רווי בייאוש, בעייפות ובציניות, ניגש מרדכי אל הילדים הקטנים, אולי מהם יבוא עזרו.
הוא ניגש אל הראשון ומבקש ממנו לומר לו בלשון העם: "מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?" עונה לו הילד: "למדתי את הפסוק 'אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא'" [משלי]. מרדכי ממשיך וניגש לילד השני ושואל גם אותו: "מה למדת בגן היום?", והוא עונה לו: למדנו את הפסוק 'עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל'" [ישעיהו]. כדי להשלים את התמונה ניגש מרדכי גם אל ילד שלישי, ואף זה פסוקו מישעיהו עימו: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט". כשמרדכי שומע את דברי הילדים, מתמלא ליבו שמחה גדולה ויותר מכך – תקווה גדולה.
jessica-rockowitz-unsplash.
כאשר המציאות נראית כל כך מורכבת ומסובכת, מבית ומחוץ, כאשר יש בתוכנו ומחוצה לנו כאלו שייאושם אומנותם, כאשר יש הדואגים להפחיד ולאיים, כאשר העולם כולו עוטה על עצמו תחפושות ומסכות כל השנה, כאשר רבים עסוקים בלהשמיץ ובלהוסיף שנאה וניכור, כאשר כל זה קורה – לפעמים באמת מה שנותר לנו לעשות, אם חפצי תקווה וחיים אנו, זה לנהוג כמרדכי היהודי וללכת דווקא אל הילדים כדי לשאוב מהם כוח.
2025 לספירה, פורים תשפ"ה.
את הכוח והתקווה נשאב מדור הצעירים הגיבורים, שנגלה לנגד עינינו בשנה האחרונה. מתעצומות הרוח והנפש ומכוחות האמונה שנתגלו אצל התצפיתניות הצעירות שחזרו מן השבי ומשאר פדויי השבי, מהפצועים, מהמשפחות השכולות, ממשפחות החטופים, מכוחות ההתנדבות, האחווה והערבות ההדדית שנחשפו במלוא עוצמתם בעם היהודי מאז תחילת המלחמה.
לפני מספר ימים התקיים בגבעת התחמושת טקס הכומתה של סיירת צנחנים. הצנחנים הצעירים, כמו לוחמי וחיילי כל החילות, מיטב הנוער ומלח הארץ, הם מקור הגאווה והתקווה של העם שלנו לעתיד. יש בהם כוחות גוף ונפש אדירים. הם יהיו אלו שב"ה יירפאו את החברה שלנו וינהיגו את העם בשנות העתיד. יש ביניהם אחווה שהתקדשה בדם, רעות מקסימה ומרגשת, אחדות ואהבה גדולה.
בראותנו את הדור המופלא הזה, גם אנחנו כמו מרדכי בדורו, יכולים להתמלא בתקווה ובאמונה שבע"ה הימים שעוד נכונו לנו יהיו רחומים, נכונים ומבשרי טוב לעם ישראל. כאז כן עתה. כשיבואו ימים של 'ונהפוך הוא', כשהמסכות יוסרו, כשתתגלה האמת – או אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, ונזכה לשמחה הגדולה שאנו כה ראויים לה.
