קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הלילה ירד כבד על המדבר. הכוכבים נצנצו באדישות מעל, והשקט היה כמעט מוחלט. רק רחש קל של חול נישא ברוח.
משה עמד על קצה הגבעה, מביט אל המחנה. פניו היו נסתרות מאחורי המסווה, אבל כעסו בער גם מבעד לבד. אהרון טיפס באיטיות, מזיע, עד שנעמד לידו. לרגע איש לא דיבר. לבסוף משה דיבר, קולו חד כתער.
"מה עשית?" שאל. "מה שדרש העם", אהרון השיב, מנסה לשמור על קול יציב. "פסל? עגל מזהב? אחרי כל מה שראו עיניהם?" "אתה לא היית שם", אהרון רטן. "בוששת לבוא. הם פחדו". משה הידק את אגרופיו. "לא עמדת בפניהם".
אהרון צחק קצרות, מריר. "קל לך לדבר, איש הא-לוהים. אתה יודע, כשהם אמרו 'כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ…', תהיתי ביני לבן עצמי האם אתה עדיין מתייחס לעצמך בתור איש. אתה כבר לא אחד מאיתנו". משה זע. "מה כוונתך?" "המסווה", אהרון הצביע. "אתה כבר לא מדבר גלויות. אתה מרוחק. אולי אתה לא רואה את זה, אבל הם רואים. הם צריכים משהו מוחשי, לא קולות ורעמים".
משה שתק. עיניו זרחו מבעד למסווה. "זה לטובתם", אמר לבסוף. "טובתם?" אהרון נחר בבוז. "גם כשניפצת את הלוחות – זה היה לטובתם?" משה נדרך. אהרון נגע בנקודה כאובה. "אחרי ששברתי", משה לחש בכאב, "אלוקים אמר לי 'שכוייח, יישר כוחך ששיברת'. ואני לא ידעתי את נפשי", והמשיך בשקט "אבל כן, גם ניפוץ הלוחות היה לטובתם". אהרון הפטיר "איך בדיוק?".
משה הביט בו בחמלה, פניו התרככו מעט. "כן", אמר בשקט. "הלוחות השבורים מונחים יחד עם השלמים. זה מה שהם צריכים לזכור". "מה בדיוק?" התעקש אהרון. "שהם לא מושלמים", השיב משה. "שגם המנהיג שלהם לא מושלם. ששברים הם חלק מהדרך".
התחקירים מתפרסמים בזה אחר זה. הכשלים ניבטים מהם כמו סדקים בלוחות אבן עתיקים. ראשי כוחות הביטחון עומדים מול המצלמות, מסווה בלתי נראה על פניהם. הם לא בורחים מהאחריות. השברים שלהם והניצחונות שלהם, שניהם מונחים בארון – גלויים, בלתי נפרדים.
אהרון נאנח. "ולנו, מה נשאר?" "להמשיך", אמר משה ופנה חזרה אל המחנה. "גם אם אנחנו רק שברים". השקט חזר למדבר, ורק עקבותיהם נותרו בחול.
