ישבתי מול אחד הנכדים, מחברת פתוחה בינינו, והוא מחק שוב ושוב מילה שלא הסתדרה לו. האות יצאה עקומה, המשפט לא התיישר לפי הקווים, ועל השולחן נשמע הרעש הצורם של המחק השורט את הכתב, כאילו הוא מנסה למחוק לא רק עיפרון אלא כישלון.
פירורי גומי ואבק גרפיט התפזרו בין השורות. הוא סגר את העיפרון בכעס דק, מנסה להסתיר עד כמה הוא מאוכזב מעצמו. ראיתי את היד הקטנה מתקפלת, את הרצון לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, לדרוש מעצמו בלי סדקים ובלי סימני מחיקה, כאילו שלמות היא תנאי לאהבה.
סיפרתי לו על אותם הימים, למרגלות ההר. העם ראה את הענן, שמע את הקולות, ואז המתין. משה בושש לרדת, והחרדה התחלפה ביוזמה. זהב נאסף מנזמים וצמידים, הותך באש, נוצק לעגל. הכרזה יצאה מפיות נרגשים, קם להם אל מוחשי שאפשר לראות ולגעת.
סביב מחולות, תופים, צחוק מתוח מדי. וכשמשה ירד עם לוחות מעשה אלוהים, כתובים משני עבריהם, ראה שהמרחק בין ההר למחנה כבר אינו ניתן לגישור. וברגע אחד של ראייה חדה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל. מעשה מכוון, חריף, רועש, שמסרב להעמיד פנים שהכל כרגיל.
ואחר כך, כשהאבק שכך והמחולות השתתקו, ניתנו לוחות שניים, מעשה ידי אדם, חצובים באבן. וחכמים אמרו שבארון הברית היו מונחים לוחות ושברי לוחות. לא רק השלמות נשמרה שם, גם מה שנשבר. גם הארון עצמו לא נבנה במידות עגולות: אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו, אמה וחצי קומתו. הכלי שמכיל את הברית נושא בתוכו חצאים, כאילו גם הוא מעיד שאין בעולם הזה מידה שלמה.
וסיפרתי לו, שגם אני הייתי פעם ילד שכתב במחברת, ולא פעם יצאתי מהקווים. והמשכתי לספר לו שלא פעם רצו לזרוק אותי מבית הספר, ולולא אמי שנאבקה להשאיר אותי שם, אולי הייתי מתדרדר לשולי החברה. טעיתי, נשברתי, נשארתי. ואני חי עם השברים ואיתם.
אני מביט בילד שמול המחברת וחושב כמה אנחנו מבקשים מעצמנו להופיע בעולם כלוחות שלמים, בלי היסטוריה של נפילות, בלי תיקון.
הנכד הרים שוב את העיפרון. האות יצאה פחות עקומה. סימני המחיקה נשארו על הדף. לא תלשנו את הדף. השארנו את הכתב ואת השבר יחד, מונחים זה בצד זה, כמו בארון. ובשקט של הדף נשארת אותה קדושה: גם השברים שלנו, אם רק נשאיר אותם, הופכים לחלק מהסיפור כולו.
