קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)אני לא מבינה אותו. באמת שלא מבינה. מה יש לגבר בן 99 לחפש בחוץ, בשמש הזאת – ועוד אחרי שרק לפני שלושה ימים עבר ניתוח?
אני יודעת כמה הוא אוהב אורחים, אבל בחמסין כזה אפילו הא-לוהים שלו בעצמו לא היה יוצא! הוא אומר לי שהנה באו אורחים, וללוש בצק ולעשות עוגות, וכולו אחוז תזזית, כאילו נתנו לו סטרואידים. רץ, שוחט, מתפעל את האירוע – כאילו היה בגיל של הבן שלו מהשפחה שלי. זאת שלא מזכירים את שמה.
אני קמה, בלי חשק, ללוש את העיסה. מעבר למחיצת האוהל אני שומעת אותם מדברים. אחד מהם רופא. לך תדע איזו תרופה ניסיונית הוא נתן לו. עכשיו זה נראה טוב, אבל מה יהיה אחרי שילך?
הם מסתודדים, והשני – סוג של נביא. הוא אומר לו שבעוד שנה אני אלד. הצחקתם אותי! חיים בסרט, הגברים האלה. מישהו באמת חושב שגבר בן מאה יכול להוליד? אילו היו נותנים לנו, הנשים, לנהל את העולם — הכול היה נראה אחרת.
אני לא יודעת מה אמר לו השלישי, אבל עכשיו הגבר שלי מתעמת עם הא-לוהים שלו. אף פעם לא ראיתי אותו ככה: מתחנן על בן אחי, מנסה להציל את האנשים הרעים שבתוכם הוא יושב. אילו היה הכוח בידיים שלנו, הנשים, היינו יודעות איך לעבוד עם הלב. לא מלחמות, לא חרבות. רק מניפולציה רגשית, רמיזה בזמן הנכון, מבט אחד – וטייח. אנחנו עושות את זה מאז הבריאה, רק בלי קרדיט.
והנה, כשהטיחו בפניי שצחקתי על הבשורה שלהם, מייד הכחשתי, בלי למצמץ. אני לא יודעת מי הדליף להם את זה. בטח המנוולים האלה ממכונת הרעל.
בכל אופן, אני מרגישה עכשיו בחילה נוראית. כל הבוקר הקאתי. מה את אומרת? שאולי אני באמת בהיריון? בגילי?! בואי נהיה מציאותיות. כן, ניסים קורים, אני מתפללת — אבל נס כזה? כן, אני יודעת שכולכן מזכירות אותי בהפרשת חלה – תודה באמת. אבל אחרי כל כך הרבה שנים זה כבר הפך לשגרה, חלק מהברכה.
אז את חושבת שאני בחודש השני? יווו, אני מתרגשת… איזו חמודה את. למה את בוכה? לא, אני לא כועסת. את החברה הכי טובה שלי.
וגם אני, אם לומר את האמת – הייתי מדליפה כזה אירוע.
