קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)המילים הבאות נשמעות כמו וידוי, אבל בעצם זוהי דרשה. הרי תורתי אומנותי. כך לימדו אותנו, כך חינכו. האידאל ברור: להיות למדן, עילוי, גדול הדור. בפועל, אני יותר בכיוון של רש״י אחד, הפסקת קפה, תוספות קצר ואז סיגריה. עוד קפה. עוד סיבוב בחוץ.
ואז בא פרעה. לא עם כתר ותנינים, אלא עם צו גיוס. וכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. כלומר, כל אברך שעוד לא טבע לגמרי בלימוד, ייקחו אותו ויזרקו אותו לנהר הירוק, שם מחכים מדים, פקודות ושאלות מסוכנות.
אומרים לי: מה קרה? תלך, תשרת, תחזור. ואני שואל: לחזור לאן? מי שחוזר משם הוא כבר לא אותו אדם. קודם מורידים את הכיפה בשביל הקסדה, ובסוף מורידים את הכל. כך זה מתחיל. היום אימון, מחרתיים מחשבה זרה. התדרדרות שקטה, כמעט לא מורגשת. אולי עדיף היה להיות אז בגזרת פרעה. תינוק ביאור לפחות נשאר תמים. לא מתקלקל. לא שומע מפקד צועק עליו. לא לומד שיש עולם מחוץ לבית המדרש, שיש שאלות שאין עליהן תשובה.
הם קוראים לזה הצלה. אני קורא לזה שמד רוחני. הם מדברים על עתיד המדינה, ואני על עתיד הנשמה. מה חשוב יותר – טנק או תלמוד? רובה או רש״י? מדים או מידות?
בתוך תוכי, אני יודע שאני לא בדיוק שקוע בגמרא. בין רש״י לתוספות אנחנו סוגרים ביזנעס. ובכל זאת, אני בן תורה. כך אני מרגיש. כך כתוב לי בראש. ואם אצא לצבא, זה הסוף. לא בגלל מה שאלמד שם, אלא בגלל מה שאגלה. שיש עולם, שיש אנשים שקמים מוקדם ועובדים, שיש ערך למאמץ. סכנה. ממש.
ובשעות הקטנות של הבוקר, אני מודה בלב. לא מפרעה אני מפחד, אלא מהיבשה. מהאפשרות שאגלה שאני יודע לשחות, ושכל השנים פשוט ישבתי במים רדודים וקראתי לזה עומק. אז אני צועק גזרות שמד. משווה את עצמי לתינוק ביאור. עדיף למות טהור מאשר לחיות מורכב. עדיף להישאר אברך פוטנציאלי מאשר אדם אמיתי. וגם כשמכנים אותי בטלן, איני נעלב. הרי גם בטלה דורשת מסירות. לא פשוט לצאת כל יום להפסקה ולהאמין שאתה מחזיק את העולם.
גם עכשיו, אני עדיין בטוח שאני צודק. כי אם אצא החוצה, יגלו כולם שאין בי עילוי, ואין בי גבורה, רק הרגל. וההרגל נוח יותר מכל אמת. לכן, אני מעדיף לנופף בסיסמת גזרת השמד, ולהאשים את השלטון שהתחדשו גזרותיו.
