השד העדתי

גם בטראש טלוויזיוני יש לפעמים רגעים שהמציאות פורצת דרך המסך ומשאירה אותנו עם מחשבות, ואולי אפילו עם קצת השראה. אחד הרגעים האלה היה השבוע בתוכנית "חתונה ממבט ראשון". מיודענו, החתן שקד (לא ההוא מחגיגה בסנוקר), פותח במונולוג מרגש על עדתיות, בושה וזהות אישית.
שקד גדל בבית מזרחי באחת השכונות. למרות כל הסטיגמות (הכל כך לא מוצדקות), הוא שבר את תקרת הזכוכית והגיע להיות דובר בכנסת ישראל. הוא אמר שם: "המשפחה שלי היא הסיפור שלי. ולכן, החיבור ביניהם לבין בת הזוג שלי עדיין לא קרה. כי אולי לא הערכתי מספיק את המקום שאני בא ממנו", "תמיד אמרתי לבנות הזוג שלי: אני לא מטבוחה, אני לא זוהר ארגוב, אני לא חינה, אני לא ג'חנון, אני לא חמסות בכניסה לבית. אני רוצה להגיד: אני מטבוחה, אני צמיד אדום, אני תמונה של הבבא סאלי, אני זוהר ארגוב ואני עוד הרבה דברים אחרים, שגם הם לא מגדירים אותי. הבושה הכל כך גדולה הזו – ממה?!"

כמו שקד, גם אני גדלתי בבית שאין בו קיבוץ גלויות – בית איראני למהדרין. בכל מוסד לימודי שהייתי בו, חונכתי להתבייש במסורת המפוארת של העדה שלי. תחושת הבושה הזו לא נולדה מתוך חלל ריק. לאורך השנים בחברה הישראלית, ובמיוחד בחברה החרדית והדתית, יש היררכיה ברורה מי נחשב מוצלח יותר, "נכון" יותר. הדור שלנו אולי קצת מתקדם הלאה, אבל צלקות העבר עדיין כאן, מוטמעות בנרטיב התרבותי ומחלחלות לתוך חיי היומיום של רבים מאיתנו.
הרבה מאיתנו מעדיפים שלא לדבר על המשפחה שלהם, לא לחשוף יותר מדי. מוותרים על המוזיקה שהם גדלו עליה ומנסים כביכול להתאים את עצמם למשהו אחר, מתוך רצון להרגיש שייכים ו"נכונים". לצערי, גם בעולם הדייטינג השד העדתי מרקד כאן. צבע עור, צבע שיער וצבע עיניים הפכו לקריטריון לגיטימי באצטלה של "טעם אישי", אבל האמת היא שהם רק תירוץ עלוב לגזענות.
הסיפור של שקד הוא דוגמה איך אפשר לעבור תהליך של השלמה, איך אפשר להפסיק להרגיש צורך להתנצל, ואיך אפשר ללמוד להיות גאה במקום שבאמת ממנו ובמי שאתה. כי בסוף המשפחה שלנו, על כל המורכבויות שבה, היא חלק מאיתנו. אפשר לבחור לספר את הסיפור שלנו, אפשר לבחור מה לקחת קדימה ומה להשאיר מאחור, אבל אי אפשר לברוח ממנה באמת. וכשאנחנו לומדים לקבל את עצמנו בשלמות, כולל השורשים שלנו, אנחנו מאפשרים לאחרים לראות אותנו באמת, בלי ניסיון להתאים את עצמנו למשהו שאנחנו לא.