הבה (לא) נרעישה: נפצים בפורים תשפ"ה

עם ריבוי נפגעי המלחמה, השימוש בנפצים במהלך הפורים מאתגר מתמיד * רעשי נפץ חזקים ופתאומיים, אשר מהווים חלק מהחגיגה עבור ילדים ובני נוער, עלולים להפוך לטריגר עבור חיילים עם פוסט-טראומה וגם עבור תושבים שנחשפו לפיצוצים וקולות מלחמה * על המקורות לנוהג, ההתמודדות, ועל אלה שלוקחים אחריות לשינוי המצב, כדי שבפורים הזה כולנו נוכל לשמוח

עדויות כתובות להשמעת רעש בפורים אנחנו מוצאים כבר במאה ה-13. "ועל כן מנהג התינוקות בצרפת ובפרובנצא, לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן ומקישים זו על זו כשהקורא מזכיר המן, שנ' 'ושם רשעים ירקב ושלום אבן'", כך כותב רבי אברהם בן נתן בספרו "המנהיג".

מאוחר יותר, במאה ה-19, יכתוב רבי חיים פלאג'י, מגדולי חכמי איזמיר, בספרו "מועד לכל חי": "כדי שישמעו עמים ירגזון בכל דור ודור שלא יקומו על ישראל, לכך כותבין שם המן על הפטיש ומכין…" בפתיחת הספר הוא מעניק התייחסות מיוחדת להשמעת רעש באמצעות נפץ בחג הפורים שהיה נהוג כבר בימיו, וכותב כי יש להימנע משימוש בקנה שריפה, שיכול להביא לדאגה ולנזק גופני, אף אם אינו גורם למות. "עם כל זה בקול הברה לבד כשהוא שולחו בפתע פתאום מביא רעדה וחלחלה על האדם ומתפחד… ואין צריך לומר אם חס וחלילה יצא תקלה ונפש הוא חובל בר מינן, כי בודאי אינו נכון לאומה ישראלית בשום מקום ובשום זמן, ואפילו בפורים ובחתונות שלא להשתמש בכלי מות כאלו וכדומה, לא מיניה ולא מקצתיה…"

נאבק לשינוי בשטח

"קול הפיצוץ של נפצים יוצר אצלי חזרה כמעט מיידית לאירוע בו נפצעתי ברמה מוחשית. אני ממש חווה שוב את ריח הגז המדמיע והצמיגים הבוערים, שרק מי שהיה שם מכיר. הראש שלי מייד מוצף בקולות הקשר מהאירוע, הכל קורה באותו רגע. זה פשוט משבית אותי באופן מיידי לטווח זמן שאני לא יכול לאמוד מראש. זה יכול להיות רגעים בודדים שאני מזכיר לעצמי שזה היה נפץ, ולפעמים זה יכול גם להיות דקות ארוכות ולקחת לי את כל היום", אומר אהוד אמיתון.

אהוד הוא מוביל מאבק בנפצי פורים לא רק בעקבות המלחמה האחרונה. הוא נפצע לפני כ-18 שנה, בדצמבר 2006, במהלך פעילות מבצעית בחברון. ב-9 השנים האחרונות היה גם שותף למאבק בזיקוקים ביום העצמאות. "צריך לבצע הפרדה בין הזיקוקים ביום העצמאות, שאיתם עוד איכשהו אדם מוכן ויכול להכין את עצמו לכך שבזמן הקרוב הולך להיות פיצוץ, לבין הנפצים בפורים, שאתה פשוט לא יודע מאיפה זה מגיע", טוען אהוד. "הפיצוץ יכול להגיע אליך מרחוב סמוך עם ההדף, או להיות מאוד קרוב אליך, ואז אתה מריח גם את ריח אבק השריפה".

בכך הוא מזכיר כי נפצים עשויים מאותם חומרי הנפץ שמחבלים משתמשים בהם נגד כוחות הביטחון שלנו, ולמעשה לדבריו חלקם מוברחים מארגוני טרור שונים ברש"פ. "נפצים אינם עומדים בתקן כלשהו, והם ברובם מסוכנים מאוד לשימוש. רק בשבוע שעבר משטרת ישראל הוציאה הודעה לתקשורת שבמהלך הפגנה בירושלים זרקו נפץ על קצין משטרה, והוא נזקק לניתוח בעיניו", הוא מדגים.

סכנת הבהלה משמיעת קולות הנפץ משמעותית ביותר עבור מתמודדים עם פוסט-טראומה, אך נוגעת גם במעגלים נוספים: "נשים בהיריון, בעלי חיים, וגם האזרח הפשוט בבית, שלא מגיע לו לשמוע פיצוץ – לא ביום רגיל ובוודאי לא בתקופה מתוחה כזו", אומר אהוד.

לשאלה האם הוא רואה שינוי לטובה בעקבות המאבק, הוא משיב כי חלה עלייה בביקוש מצד גורמי חינוך, מורים ותנועות נוער למפגשים שלו ושל חבריו עם בני הנוער. "הם מבקשים שחבריי ואני נגיע ונספר את הסיפור שלנו וננסה להשפיע על המציאות בצורה של 'שידוך ישיר' עם בני הנוער". בנוסף, אהוד מבקש להזכיר את האחריות ההורית בעניין: לשוחח עם הילדים, ולהסביר להם את השלכות המשחק בנפצים על הסביבה ועל עצמם. "גם לא הייתי נותן לילד לעלות על רכב עם ליקויים שלא עבר טסט, גם אם הנהג טוב. זה אותו הדבר", מוסיף אהוד. לבסוף, אהוד מדגיש את החשיבות באכיפה של השיטור העירוני, שאמנם מטפל בסוחרים בנפצים אך, "לא עושה די כדי לטפל גם במטריד הקטן".

"קול פיצוץ של נפצים יוצר אצלי חזרה כמעט מיידית לאירוע בו נפצעתי ברמה מוחשית. אני ממש חווה שוב את ריח הגז המדמיע והצמיגים הבוערים, שרק מי שהיה שם מכיר"

חווה מחדש את האסון

"מבחינה קלינית, מה שקורה למישהו שנפגע מפוסט-טראומה, זה שהוא כביכול חווה שוב את הטראומה ומאוד מתקשה לצאת מהאירוע. אנחנו רואים את זה גם ברמה המוחית: כל מערכת הפחד במוח נשארת ערה והגוף בסטרס תמידי, כאילו מוכן להגיב", מסבירה ד"ר אנה הרווד-גרוס, מנהלת יחידת המחקר במרכז מטיב לפסיכוטראומה. "כשמישהו בפחד ובסטרס של סכנת חיים – אין לו זמן להפעיל שיקול דעת, כי הוא חייב לפעול. לכן, החלק הפעיל יותר במוח אצלו הוא החלק הבסיסי, ההישרדותי. במילים אחרותת, כאשר פוסט-טראומטיים נחשפים לטריגרים שמזכירים להם את האירוע הטראומטי, ואין להם זמן לוודא האם זה טראומטי או לא, התגובה היא מיידית".

ד"ר הרווד-גרוס ממחישה זאת באמצעות דוגמה פשוטה. "אדם שחי באזור שיש בו סכנה של נחשים, ורואה ענף על הרצפה, עשוי לפרש זאת כנחש, והתגובה שלו תהיה בריחה מהירה. רק לאחר שיעצור ויפעיל את החלק הקדמי של המח, שאחראי להפעלת שיקול דעת, הוא יוכל להתבונן ולהבין שזה בעצם חלק מעץ, ואז הגוף יחזור לתפקוד רגיל. בפוסט-טראומה קשה מאוד לעשות את העצירה ואת ההתבוננות, והתגובה היא מהירה. חלק מהדרך להתמודד עם זה היא הימנעות מטריגרים כמו ריחות ורעשים שמזכירים את המאורע, כמו נפצים".

"מצד שני, שיטת ההימנעות מטריגרים משמרת את המערכת הזו ולא מאפשרת תיקון", מוסיפה הד"ר. אז האם זה נכון להימנע מטריגרים או לא? במקרה של פורים, היא אומרת שחשיפה לנפצים היא מיותרת. "בטיפול בפוסט-טראומה אנחנו רוצים לעודד את האדם לחזור לחיים, לעדכן את ההימנעות ולפגוש את הטראומה" היא מסבירה, "אבל אנחנו לא רוצים שהאדם יפגוש את הטראומה שלו באופן שהוא יחווה רה-טראומטיזציה – טראומה מחדש. אנחנו רוצים לעשות את זה באופן הדרגתי, בצורה מיטיבה. הבעיה עם נפצים בפורים שזה פשוט לא נגמר, זה יכול להיות בכל פינה, בכל רגע של היום. זו לא חשיפה חלקית ומבוקרת כחלק מתהליך הדרגתי של ראייה טיפולית, וזה לא הוגן כלפי מי שמתמודד עם פוסט-טראומה ולא מאפשר לו להתאושש ולהירפא בדרך שלו".

"פוסט-טראומטי יכול להיערך מראש עם דרכים לקרקע את עצמו בבית הכנסת. הוא יכול לבחור אזור מסוים בבית הכנסת שבו יתמקד כשיופיע טריגר, למשל חלון יפה וצבעוני"

רגישות זה שם המשחק

"אנחנו רוצים ליצור סביבה תומכת שרוחשת כבוד לאנשים שבעצם תרמו פעמיים: פעם אחת בכך שסיכנו את חייהם בלחימה כדי להגן עלינו; ופעם השנייה בכך שרבים מהם חזרו עם קשיים נפשיים, קשיים להתנתק מהמלחמה. המעט שאנחנו כאזרחים יכולים לעשות הוא לתת להם את היכולת להירפא בדרך, בקצב ובזמן שלהם", אומרת ד"ר הרווד-גרוס. "הרבה מאוד אנשים חזרו כעת ממלחמה קשה ביותר, ואנחנו לא יודעים מי מתמודד עם פוסט-טראומה, איפה כל אחד נמצא בתהליך הריפוי שלו, לכן מאוד חשוב להיות רגישים".

בנוסף למנגנון של פוסט-טראומה צבאית, ד"ר אנה מתארת את המנגנון של חיילים שחוזרים ממלחמה. "כשעוברים ממצב חזק של הישרדות (SURVIVAL MODE), לוקח זמן לחזור לשגרה. לא מדובר ביום-יומיים, אלא בתהליך שאורך מספר חודשים. לוקח זמן לחזור לישון, להוריד את ההגנות ואת הדריכות. רעשי נפץ בפורים עשויים להפריע מאוד גם לכל מי שנמצא בתהליך הזה. מכיוון שכשאנחנו בדריכות, אנחנו מאוד רגישים גם לרעשים".

יחד עם זאת, כל אזרחי המדינה נמצאים במצב של מלחמה, ולכן רבים מאיתנו גם נמצאים בסטרס או מגיבים באופן קשה לרעשים. "אנחנו כבר שנה וחצי במלחמה, והרבה אנשים חיים תחת לחץ, עם חרדה, עם דיכאון ועם חוויות מאוד קשות. וכשאנחנו שומעים 'בומים' כאלה, אני לא חושבת שצריך להיות מוגדר פוסט-טראומטי כדי לקפוץ. זה פשוט ממעיט משמחת החג". היא מסבירה.

לכן, היא ממליצה לקהילות שכל אחת תפעיל שיקול דעת איך אפשר לכבד ולנהוג ברגישות בחג, במיוחד כלפי אנשים עם פוסט-טראומה. "קהילה מחבקת נותנת אפשרות לחברים בה לבחור מה מתאים להם. לדוגמה לתת את האפשרות לבחור אם ללכת לבית כנסת שבו רוב המתפללים הם אנשים מבוגרים, או לכזה שיש בו הרבה ילדים וכדומה. הבעיה עם נפצים היא שהם בשטח ציבורי, ושם אין בחירה".

לנשום אוויר צח

ד"ר הרווד-גרוס מספקת כלים להתמודדות בפורים במקרה של שמיעת רעש שגורם לבהלה. "אדם מכיר את עצמו, ובהתאם הוא יפעיל שיקול דעת לגבי מה שנכון לו לעשות. אם אדם בוחר ללכת לקריאת מגילה למרות הרעש שצפוי להיות, הוא יכול להיערך מראש עם דרכים לקרקע את עצמו, להתחבר למציאות מסביב. הוא יכול לבחור אזור מסוים בבית הכנסת שבו יתמקד כשיופיע טריגר, למשל חלון יפה וצבעוני. שממש יתאר לעצמו: אני רואה את החלון, את הצבעים, את הצורה של הר סיני, לוחות הברית וכו'. טכניקה נוספת להתקרקע היא דרך תיפוף על הברכיים, תיפוף של שני צידי הגוף (נקרא גם 'חיבוק פרפר'). אפשר לעשות את זה בתנועות קטנות מבלי למשוך את תשומת לב הסובבים".

אופציה נוספת שהיא מציעה היא פשוט לצאת מבית הכנסת לאוויר הקר ולהתמקד בשמיים ובכוכבים. לשים לב לנשימה, להאט אותה קצת, או לצאת לשתות מים קרים – ואז כשנרגעים, לחזור בחזרה בית הכנסת.

"התמודדות עם הנפצים שבחוץ היא די דומה", מסבירה ד"ר הרווד-גרוס. "גם כאן כדאי לעבוד כבר מראש על קבלה עצמית, שזה הולך להיות פורים מורכב יותר בגלל החוויות הקשות שנחוו. ייתכנו רגעים של יציאה משליטה, ואפשר לחשוב מראש על אמירות מחזקות, ואולי גם לבקש ממישהו קרוב לעזור ולעודד במקרה הצורך".

משחק החיים

פורים מביא איתו כלי נוסף להתמודדות עם פוסט-טראומה: המשחקיות. להתחפש, להיות משהו שאנחנו לא, ולשחק קצת. "אחד הסימנים לכך שמישהו יוצא מפוסט-טראומה זה שהוא חוזר לשחק", מגלה ד"ר הרווד-גרוס. "ב'מיטיב' מתקיימת תוכנית למילואימניקים שמלמדת הורים, ובמיוחד הורים שאחד מהם חזר משירות מילואים, לשחק עם הילדים. אחרי התקופה הלא פשוטה שהם עברו, ההורים והילדים, אנחנו רוצים להחזיר למשפחות את המשחקיות שנפגעה".

ואם מדברים על משחק, ברשת 'טויס אר אס', המוכרת משחקים לילדים, נמנעים ממכירת נפצים. "אנחנו לא מוכרים נפצים מכל סוג שהוא", מבהירה שירלי פאר-יגרמן, מנכ"לית הרשת לשעבר. "זה לא בטיחותי. נפצים מוגדרים במשרד הכלכלה תחת צעצוע מסוכן. ברגע שנפצים נמצאים בקרבת דברים שיכולים להתלקח או דברים מסוכנים, עלול להתרחש פיצוץ שיגרום לכוויות או שריפות וכדומה, וזה כמובן מסוכן. כמובן, קולות הנפץ הרמים עלולים לעורר בהלה בקרב מתמודדי פוסט-טראומה, ילדים, מבוגרים, ואף בעלי חיים, במיוחד לנוכח התקופה המאוד רגישה שאנחנו חיים בה בשנים האחרונות, ובטח אחרי 7 באוקטובר".

במשרד הכלכלה והתעשייה מגדירים צעצועים מסוכנים כצעצועים שהשימוש בהם עלול לגרום נזק גופני, לסכן את בריאות הציבור או לגרום להטרדה ובהלה (עקב התפוצצות), לגירוי ודמע או שהינם מחקים או מדמים נשק אמיתי. הוועדה הבין-משרדית לצעצועים מסוכנים מגדירה מוצרים האסורים למכירה ולשימוש, וגם צעצועים המותרים לשימוש. אלו המותרים מסומנים על פי חוק בעברית, כולל פרטי יצרן ויבואן, הוראות שימוש, אזהרות והגבלת גיל ומאושרים על ידי מכון התקנים הישראלי. למשל, קפצונים (פיקות) מסוימים.

באשר לאחריות בעלי העסקים בעניין, אומרת שירלי, "בעלי עסקים הם אנשים מבוגרים שצריכים להבדיל בין רע לטוב. כך שזה גם התפקיד שלנו. כסף ומכירות אינם הכל. בסט הערכים במדינה שלנו זה מאוד ברור, ישנם מקרים בהם חשוב להתייחס לחברה ולתוצאות. אמנם במקרה שהצעצוע מותר בחוק זו אינה אחריות המוכר, אלא המשתמש. אבל אפשר למנוע את זה. אפשר לחגוג את פורים גם בלי קולות נפץ".

"בעלי עסקים הם אנשים מבוגרים שצריכים להבדיל בין רע לטוב. כך שזה גם התפקיד שלנו. כסף ומכירות אינם הכל. בסט הערכים במדינה שלנו זה ברור מאוד"

אז אילו חלופות ראויות יש לילדים במקום נפצים? "צופרים לילדים או פופ-אפים של קונפטי שנפתחים ומשמיעים מעט רעש כשהם נפתחים", מציעה שירלי. "המטרה היא לחגוג את פורים באופן יותר מסורתי, נעים ושמח ככל הניתן בתקופה הזו".