אל תהיו יהירים לדעת מי רצוי בעיני ה'

קריאת ההפטרה מטלטלת את החיים הדתיים, את היכולת לשפוט ולעסוק ביהירות בדרוג של נאמנים יותר לדבר ה׳ ונאמנים פחות, בחלוקת הציונים ובתביעות העצמיות. ישעיהו הנביא מתאר בפרק הפתיחה של ספרו ציבור שמשוכנע שהוא עושה את רצון ה׳: בא למקדש, מקריב קורבנות, חוגג חגים, שובת בראשי חודשים, מתפלל תפילה בפרישת כפיים, ולמעשה מממש את גרעין היסוד של הקשר עם הקב״ה. הסברא הישרה עומדת לצדם: כך אכן מתקשרים בריבונו של עולם ועובדים אותו. לא זו בלבד, אלא שיש לציבור הזה על מה לסמוך: הקורבנות אכן תופשים מקום נרחב במצוותיה של תורה. לא זו בלבד, אלא ששלמה המלך לימד בחנוכת המקדש שזה מה שצריך לעשות בעת צרה. המקדש מיועד להתוועדות שבין הקב״ה ובין כנסת ישראל, ובעת צרה ומצוקה הוא מהווה את הכתובת הראויה לבוא לפני ה׳. בחלק הראשון של ההפטרה אנו למדים שאכן עת צרה היא ליעקב: ״ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה, ושממה כמהפכת זרים״, וממלכת יהודה שופכת את כאבה מול הקב״ה במקדש.

ואף על פי כן, נשלח ישעיהו לבשר לתושבי ירושלים שהם מחטיאים לגמרי, צועדים בכיוונים הפוכים לרצון הקב״ה, ושוגים לחלוטין בתפיסותיהם הדתיות. ישעיהו מלמד את שלימדו כל הנביאים, לאורך הדורות כולם: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה; תשומת הלב הראשונית צריכה להינתן לגר, ליתום ולאלמנה; שלטון מושחת הנוטל שוחד ורודף שלמונים אינו רצוי בעיני הקב״ה, גם אם הוא מרבה קורבנות; מבחנה הראשוני של החברה מתחולל ביושרה המסחרית, בכסף נקי ולא שחור וכדו׳.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכך? אנחנו חייבים לפנות את שביעות הרצון ואת הוודאות בהליכתנו בדרך הנכונה למקומו של הספק: שמא חס ושלום גם עלינו נאמר ״למה לי רוב זבחכים״; שמא מי שאנו סבורים שהוא ״דתי יותר״ כלל אינו בהליכה בדרך הראויה והנכונה; שמא אנו משקיעים את מאמצנו בכיוון לא נכון. מול עינינו אנחנו חייבים לשים את האפשרות שלו הייתה הנבואה חוזרת בימינו במלוא עוצמתה – היינו שומעים דברים שונים לחלוטין.

האם זהו ספק מרפה ידיים, או להפך – מצווה עלינו לקיים את דברי קהלת ״תן חלק לשבעה וגם לשמונה, כי לא תדע…״? הדבר הזה תלוי בנו. ספק בגימטריה הוא ״עמלק״, ולעתים אכן ספקות מקררים את האמבטיה הרותחת, ואת הדבקות במעשה הנכון. אולם אפשר וצריך אחרת: לפעול בכיוונים כולם, לטפח הן את הצדק והמשפט והן את הקרבת הקורבנות והתפילה, ובעיקר: לפרק את היומרה לקבוע מיהו הרצוי בעיני ה׳ ומי לא, אלא להביט פנימה ולהציב את המשימות הגדולות בפני עצמנו, ולעמול ככל יכולתנו בכל הכיוונים כולם.

(דברים תשפ"א)