הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)רבי משה חיים לוצאטו, בהקדמתו לספר מסילת ישרים, לימד אותנו כלל חשוב – גם דברים מובנים מאליהם יש צורך לשוב ולהזכיר אותם חזור ושנן. סיבת הדברים היא השחיקה – פעמים רבות, גם עניינים מרכזיים ביותר נשכחים והופכים לשיגרה, ויש צורך להזכיר אותם, כדי שלא ייעלמו מהתודעה. המאבק באלימות הוא אחד הדברים האלה. לכאורה, מדובר בעניין שהוא מובן מאליו, והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד מתודעת האדם בכלל, ומחיי המשפחה בפרט. מוזר וכואב הוא הצורך לציין באופן מיוחד את המאבק באלימות במשפחה.
רבנים רבים קיבלו פניה לציין בשבת זו יחד עם הציבור כולו את המאבק באלימות כלפי נשים. לולא דברי הרמח"ל לא היה מקום ליטול חלק בכך, משום שלכאורה עצם ציון מאבק מיוחד מעניק סוג מסוים של לגיטימציה והכרה במציאות המכפירה הזו. בלי לשים לב, מאבק כנגד משהו מלמד לעיתים שה"משהו" בעל משמעות חזקה דיה כדי לצאת למאבק נגדו. ברם, כיוון שמציאות זו קיימת, ומי כמונו הרבנים יודע שאין היא פוסחת על שכבות כלשהן בחברה הישראלית, ולבושתנו גם החברה הנאמנת לשמירת מצוות לוקה בכך, יש צורך לומר את המובן מאליו; האיסור להרים יד, כמו גם אלימות מילולית, הוא איסור מוחלט. אין האיש אדון על משפחתו, ולא הילדים צמיתים שלו או של אשתו. האשמת האישה במכות שהיא חוטפת מבעלה מהווה היפוך ערכים מוחלט – הרצחת וגם ירשת את החוצפה לטעון כך. למעלה מכך, זו גם משימה חברתית, שלא ניתן להטילה על הנשים הנפגעות בלבד. החברה חייבת להעריך ולאמץ אל הלב את הנשים שהחליטו לא לשתוק ולצאת למאבק, ולא לראות בהן אחראיות לכישלון המשפחתי. אנו צריכים להרחיק מחברתנו את היוזם את האלימות ולקרב את מי שאלימות זו מופנית כלפיו. בכלל, אנו צריכים להעריך את כל היוצא נגד עוול שנעשה לו, ולעשות כל מאמץ לתיקונה של חברה הוגנת ומוסרית ההולכת בדרכים ישרות כאבותינו ואמותינו הקדושות. בכך אנו מצטרפים אל כל המאבקים נגד עוול ורשע.
אף על פי כן, שיתוף הפעולה עם גורמים רבים באלימות נגד נשים אינו מונע בעדנו מלומר דברים ברורים וחדים בשני תחומים. התחום הראשון הוא ההתייחסות לחלק ממקורות האלימות. אחד המקורות העיקריים הוא הטלוויזיה. האלימות שוכנת באופן קבוע במסך. היא כלי הנשק של הרעים והטובים כאחד, היא סגנון לגיטימי לפיתרון בעיות והיא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהבידור. ילד ומבוגר הצופים בטלוויזיה מתרגלים לה, והיא הופכת לשכנתם הקרובה. לא ניתן אפוא להתמודד באלימות בלי לחפש את שורשיה. במקום לטעון טענות הבל כאילו מאבקינו על ארץ ישראל הוא המקור לאלימות (וראיה חותכת שאין הדבר כך, היא העובדה שאלימות משפחתית מצויה הרבה פחות דווקא אצל היושבים ביהודה שומרון ובחבל עזה), טוב נעשה אם נשחרר את עצמנו מהאלימות התרבותית, השוכנת בביתנו, והופכת לבעלת ברית בהתמודדות בבעיות.
תחום שני הוא התחום המשפחתי הכולל. אלימות נגד נשים היא אחד מפירות הבאושים אותם מצמיחים בני אדם, ההופכים את בתיהם לגיהינום לנשותיהם. קיימים פירות באושים נוספים, הממוטטים את חיי המשפחה בישראל. במקום שישכנו במשפחה זו הקדושה והצניעות, הנאמנות וגידול הילדים, אנו מוצפים אידיאולוגיות שונות ומשונות, הדוגלות בהיפוכן של כל אלה. פגיעה בנשים ובילדים אינה מתרחשת רק בשעה שמופעלת כלפיהם אלימות פיזית ומילולית. היא מתרחשת גם בדרך הדומה למחלת הסרטן – אין מדובר במעשה חד פעמי חותך, אלא בחלחול פנימי של אבדן העוגן היסודי של האדם מישראל, והמקור ממנו הוא שואב את עוצמות קיומו. בד בבד עם ביעור האלימות אנו צריכים לבער מחיי המשפחה את כל הממדים החותרים תחת יסודותיה ההלכתיים והאמוניים, כמו גם יסודות היציבות והנאמנות, ואז נוכל לומר כי אנו עושים את כל הדרוש לקידום עטרת המשפחה והקשרים בתוכה לצורה בה ראוי שהיא תתקיים.
(וישלח תשס"ה)
