כי חרפה היא לנו

במידה רבה, "נישואי תערובת", הם כמו מזג האוויר: יש כאלה שמדברים על הבעיה, אבל רק מתי מעט, אם בכלל, עושים משהו ממשי לפתור אותה. מדי יום ביומו, הולך העם היהודי ומאבד אלפים מבניו ובנותיו. הנתונים חמורים עד כדי כך, שיש המכנים תופעה זו כ"שואה שקטה". ביובל השנים ויותר שעברו מאז תום מלחמת העולם השניה, איבד העם היהודי מיליונים(!) מבניו, ולמרות זאת לא נראה שבעיה זו עומדת בראש דאגותינו.
הד חריף לרתיעה ולסלידה מנישואי התערובת עולה בפרשתנו, במעשה דינה. שכם בן חמור החוי נשיא הארץ רואה את דינה בת יעקב, חושק בה ומענה אותה. מיד לאחר מכן, כפי שקורה לא אחת במקרי אונס, נקשרת נפש העבריין בנפש קורבנו, והוא מבקש מחמור אביו: "קח לי את הילדה הזאת(!) לאשה". חמור האב ממהר לעשות רצון בנו ופונה אל יעקב אבי דינה ב"הצעה שאי אפשר לסרב לה": "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּה". החיים הטובים, bon vivant, המסחר והתאווה המדומה ל"היאחז" בארץ נכר תמיד הלכו טוב עם נישואי התערובת וקרצו להם. וכבר אמרו: כשטוב ליהודים, רע ליהדות.
בני יעקב מגיבים על הצעה נדיבה זו בשלילה נחרצת. הם לא תולים את סירובם רק באונס אחותם דינה (על אף שהם כמובן מוחים עליו בראש דבריהם), אלא ב"חרפה" שכרוכה בנשואי התערובת: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ". עם זאת, הם לא מסתפקים בכך. הם אינם מתעלמים מהמציאות ומציעים לה פתרון: "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד".
הביטוי "חרפה" נדיר מאד בתורה (בספרי הנ"ך הוא מצוי יותר). יש בו ביטוי לבושה ולכלימה שגלומה בנישואי תערובת, לבוז ולקלון שמבוטאים בו. הוא מופיע בתורה רק פעם נוספת אחת, בנימוק שמו של יוסף: "אסף אלקים את חרפתי" (בראשית ל, כג). ושמא אין זה מקרה, שהוצמד – כמעין מנחת זיכרון מזכרת עוון – ליוסף הצדיק, המתבולל הפוטנציאלי, ש"גונב מארץ העברים", שהה רוב ימיו בנכר, ניתק כל קשר עם בית אביו, שינה שמו לצפנת פענח, ונשא לאישה את בת כהן און. המסר הצליח: כשנולדו ילדיו, ממהר יוסף לקרוא לבניו בשמות יהודיים, שיזכירו להם את זיקתם לעם היהודי ולארץ ישראל (בראשית מא, נא-נב). מיהו יהודי? מי שבנו ונכדו יהודים הם. (וישלח תשס"ה)

להוציא את מדינת ישראל, אין כיום גידול טבעי חיובי בקהילות יהודיות בעולם. מספר הלידות בהן קטן, לעתים באופן משמעותי, ממספר הנפטרים. סקר של הקונגרס העולמי היהודי שנערך לפני כמה שנים מגלה נתונים מבהילים ולפיהם האוכלוסייה היהודית בתפוצות תקטן בכחצי בדור הבא. בניגוד לתדמית רווחת בקרב חלק ניכר מהציבור, פגיעתה הקשה של ההתבוללות אינה מתרחשת רק בדרום אמריקה (שם מגיע שיעור נישואי התערובת לעתים ל-90% ויותר!), אלא גם בקהילות יהודיות "חזקות" כמו ארצות הברית ואנגליה. על פי נתונים שונים, שיעור ההתבוללות בקרב המגזר ה"לא מזדהה" בקרב יהודי ארצות הברית עומד על 72%, בזרם הרפורמי על 53%, בזרם הקונסרבטיבי על 37%, ואפילו בזרם האורטודוקסי והחרדי הוא מגיע, לא יאומן, ל-3%. "אין בית שאין שם מת", וכמעט אין משפחה יהודית בחו"ל, שנגע ההתבוללות והטמיעה לא פגע באחד מבניה.

נתונים אלה מבליטים פעם נוספת את מקומה המרכזי של מדינת ישראל בקיומו של העם היהודי. גם מי שאינו יכול לצאת לשליחות חינוכית בחו"ל, כדי לנסות ולסייע בגופו במניעת הסחף, עשוי לתרום את תרומתו הצנועה במוּדעות לנושא (משום מה איננו שומעים על "שרשרת" חירום של התחברות לעם היהודי ההולך ונעלם), בסולידריות עם אחיו, בהגברת החינוך היהודי וחיזוק הזהות היהודית בארץ, ובסיוע לפרוייקטים כגון "תגלית" (שהביא לארץ בחמש השנים האחרונות למעלה מ-70,000 צעירים יהודיים, רובם הגדול מנותק כליל משורשיו, שהיה זה להם מפגש ראשון ומשמעותי ביותר עם אחיהם, ארצם ומורשתם). אתגר מיוחד עומד לפני רבני ישראל, בארץ ובתפוצות, במציאת פתרונות לסוגיות גורליות ומורכבות כמו סוגיית הגיור, וקירובם מחדש של אותם מתבוללים לחיק היהדות (דוגמת השאלה המסובכת והרגישה האם וכיצד לחגוג חגיגת בר מצווה לילד שאביו יהודי אך אמו נכרית, או לצרפו לקהילה). הבעיות גדולות, הפתרונות מסובכים. ומכל מקום, השתיקה והעלמת העין – "חרפה היא לנו!".