הרב שי פירוןהפרשה הקודמת מתארת את המפגש שבין יוסף לאחיו. הבה נתאר את המעמד. הם עומדים לפניו, באולם המרכזי שבארמונו, כשהוא יושב על כיסאו, רם ונישא. על רקע זה התקשו המפרשים בהבנת המילים:
"ויגש אליו יהודה …" ובלשונו של אור החיים הק': "צריך לדעת למה הוצרך לומר 'ויגש' אחר שקרוב אליו היה, ומדבר עמו עד עתה…"?
חז"ל הבינו שאין להסתפק בפרשנות המתארת התקרבות פיזית של יהודה ליוסף, אלא מדובר בתנועה נפשית–פנימית הרמוזה במילה "ויגש".
רבי מנחם מנדל מקוצק מפרש את המילים בצורה נועזת: "תיבת 'אליו' לכאורה הוא מיותר, ונראה הפירוש שניגש אל עצמו ומה שכפל יהודה הדברים בדברו עם יוסף, יען כי בפעם שנית היו הדברים יותר מעומק הלב". פירושו של הר"מ מקוצק יכול להתפרש בכמה אופנים: ראשית, שהפעולה נעשתה מתוך הזדהות פנימית, לא רק בגלל הצורך – ההתחייבות ליעקב, אלא מתוך הזדהות פנימית ועמוקה שזה מה שנכון לעשות.
מה שמרשים אצל מנהיגים אלה לא המילים הנאמרות, אלא התחושה שמה שהם אומרים זה "הם", ולא מילים שנכתבו על ידי כותב נאומים, לא הדפים, המסכים השקופים, וטלפרומפטרים משוכללים. אנחנו רוצים אנשים שלפני שהם פתחו את הפה – הם ניגשו קודם כל לעצמם, לפנימיותם. הם פועלים מתוך מידת האמת.
בעל ה'בית ישראל' מתאר את הפער שבין המילים שאנו אומרים לחיים שאנו חיים. אפשר לדבר אמונה, לומר דברי תורה עמוקים. לא תמיד הם הופכים להיות חלק מחיינו – בעיקר ברגעי משבר. פגשנו מנהיגים ומורי דרך שכל חייהם הטיפו, הורו, דרשו, העמיקו. אבל בשעת מבחן – כשלו. לא כך הם פני הדברים אצל יהודה:
"שיש מרחק רב מהלב להפה או להמוח כמו משמים לארץ, אבל הצדיק הגמור יכול לקרב זאת כאשר כתיב 'כי קרוב אליך כו' בפיך ובלבבך לעשותו', ואולי על זה רמז אח"כ יוסף הצדיק 'כי פי המדבר'..".
בעל השפת אמת מבאר שאת המילה 'אליו' ניתן לפרש בשלשה רבדים: "פירוש 'אליו' ליוסף. גם אל עצמותו, פירוש לעצמו. גם פירוש 'אליו' להקב"ה". יהודה ניגש את יוסף, מה שנגע בו וגרם לו להגלות לאחיו. ראשית כל הוא ניגש לעצמו, ואת כל כוחו הוא שואב מעמידתו לפני א-לוהיו.
מקורה של מלכות ישראל ביהודה. אשר על כן, התבוננות מעמיקה בהתנהגותו מהווה מקור משמעותי לעיון בדמותו של מנהיג ישראלי.
ההבנה הראשונה – 'ויגש אליו' – קשורה באותנטיות שבהתנהגותו. הוא ניגש לעצמו. הוא לא פועל פעולה חיצונית שאין בה חיבור לעומק הלב והנשמה.
ההבנה השניה – 'ויגש אליו' – המבקש להשפיע על הציבור חייב לגעת בלבבות. לגשת אליהם. לגעת במכמני הנפש, ליצור תשתית שתגרום לשני לגלות את צפונות לבו.
המעגל השלישי – קשור בתחושה שכל פעולותיו של המנהיג קשורות במה שלמעלה ממנו. הוא שליח של הנצח, 'ויגש אליו' – אל הקב"ה. המחשבות הללו מלוות אותי בכל פעם שאני נתקל בחוסר האמון המאפיין את מערכת היחסים שבין המון העם למנהיגיו. משהו בעומק המילים הפשוטות הללו, "ויגש אליו" נעלם.
תכונה מנהיגותית משלימה בפשטותה נלמדת מתגובתו של יוסף, שגם הוא קשור לעיצוב המלוכה והגאולה בישראל. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי… וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךּ… וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם". שלוש פעמים מוזכר בכיו של יוסף. בכי אנושי, אמתי. מנהיג יודע לבכות, כשצריך, ולהתאפק כשצריך.
(ויגש תשע"ט)
