הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
מחקרים מלמדים על ההשפעה הרפואית הממשית של הבדידות, ואף אם רק חלק מהממצאים מתוקפים – ניתן לראותה כמגפה
"בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" – המצווה המוטלת על ישיבת המצורע מחוץ למחנה מפנה את תשומת לבנו למשמעותה העמוקה של הבדידות. בעולם טהרת המצורע היא מהווה חלק מתיקון: "…מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו (רש"י: שעל לשון הרע באו נגעים עליו) – לפיכך אמרה תורה בדד ישב". זו דרכה של תורה לבטא את הרעיון היסודי כי במידה שאדם מודד לאחרים – מודדין לו, וכשהוא עצמו חווה את משמעות מעשיו ונדרש לכפר עליהם, נפתח השער שלו לשוב בסופו של תהליך אל המחנה פנימה.
עולמה של הבדידות עלול לפגוש את האדם במציאויות רבות. אנו למדנו את מחירה הכבד בתקופת הקורונה, אולם המפגש עימה נמצא כבר בכתבי הקודש עצמם. כבר בפרק ב' של ספר בראשית מלמדת התורה כי "לא טוב היות האדם לבדו – אעשה לו עזר כנגדו". פסוק זה ייסד את התבנית המיוחדת של המשפחה, הקושרת שתי נפשות לפחות למציאות אחת, ואינה מותירה את האדם לבדו.
תמונה נוראה אחרת של הבדידות נמצאת בדבריו של איוב. בין צרותיו הקשות הוא מתאר את התמוטטות מעמדו החברתי, ואת העובדה שאין פוקד אותו איש: "…אחי מעלי הרחיק, ויודעי אך זרו ממני. חדלו קרובי ומיודעי שכחוני. גרי ביתי ואמהותי לזר תחשבוני, נוכרי הייתי בעיניהם. לעבדי קראתי ולא יענה במו פי אתחנן לו. רוחי זרה לאשתי וחנותי לבני בטני…" (איוב יט יג-טז). זהו הכאב היותר גדול שמתחולל בעולמו של האדם שחווה אסון נורא. מעבר למציאות עצמה – היחס החברתי, והעובדה כי אסונו מרחיק בני אדם מעליו, והוא נותר לעצמו עם הכאב – מהווים תיבת תהודה המעצימה את שברו ואת אסונו.
מסביבנו אנשים בודדים רבים. בנסיבות שונות. חלקם כתוצאה ממעמד אישי כמו גרושות וגרושים, אלמנות ואלמנים, בגילאים שונים – החיים לבדם; תוחלת החיים המתארכת מביאה מטבע הדברים לעלייה דרמטית במספרם של האנשים הבודדים; חלקם כתוצאה מהתרחקות חברתית, ובשבוע הכואב הזה אסור לנו להתעלם מהשכול, שלעתים מביא למעגל של כאב מרחיק, וההרחקות מעצימות את הכאב, וחוזר חלילה; מכיוון אחר – משפחות שבהן מתמודדי נפש פוגשים את הבדידות מסיבות שונות: הצורך לייחד זמן רב כדי לשמור על המתמודד, הסטיגמות החברתיות, חוסר האנרגיה הפנימית, ועוד ועוד. מעבר לכאב הגדול של כל אלה – מחקרים רבים מלמדים גם על ההשפעה הרפואית הממשית של הבדידות, ואף אם רק חלק מהממצאים שלהם מתוקפים – ניתן לראותה כמגפה.
פיתרון כולל כנראה שאין, אך דווקא משום כך – בשבת בה אנו למדים על חובת הבדידות, כתהליך תיקון אנו יכולים להתעורר לתיקונה גם מכיוונים אחרים. פשוט להתבונן סביב, ולבחון את מי אנו יכולים לשחרר ממאסרו, ועם מי אנו יכולים להיות שותפים במסע החיים. ובעיקר – בימי צער ושמחה לא לשכוח את מי שהושטת היד אליו תביא לצירופו ולהיותו חלק בלתי נפרד מהחברה בה אנו חיים.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
