ספר ויקרא פותח במילים "ויקרא אל משה". מי קורא למשה? בדרך כלל מצינו "וידבר ה' אל משה". מדוע לא נאמר "ויקרא ה' אל משה"?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי המונח "ויקרא" מתייחס – אל משה עצמו.
באופן דומה ביאר רבי שלמה מרדומסק בספרו "תפארת שלמה" את האמור בסוף תפילת "נשמת כל חי": "כאמור לדוד ברכי נפשי את ה'". "כאמור לדוד", – מי שאמר לדוד "ברכי נפשי" הוא פנימיותו של דוד. מה פשר הדברים?
ר' לוי יצחק מבאר שיש כוח משיכה פנימי באדם להשתלם ולהתעלות במה שהוא חושב כמעלה עבורו. עשיר מחפש עושר. חכם מחפש חכמה. מי שמחליט להתעלות בקרבת ה', נשמתו תמשוך אותו לכך. אם יחליט לעבור עבירות, הרי שכוחות הנפש שלו יסייעו לו, כלשון הגמרא (מכות דף י' עמ' ב') "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו".
אדם גם רואה את המציאות בהתאם לנטיית ליבו. הכתוב אומר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". למה הקדים הפסוק את הלב לעין? הן שנינו כי "עין רואה והלב חומד". אין זאת אלא שהאדם רואה דברים בהתאם לכוח המשיכה של ליבו.
כוח משיכה זה אינו נובע רק ממעשים אלא מעצם ההחלטה למצוא את מעלתו בתחום זה. במסכת סוטה (דף כ"ב עמ' א') נאמר כי טוב לאדם ללכת לבית כנסת רחוק, כדי לזכות בשכר פסיעות. לכאורה, אם יש לו בית כנסת קרוב, מה לו לטרוח בדבר שאינו נחוץ? המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק ה') מבאר כי כשאדם הולך לבית כנסת הוא שואף לקרבת ה'. "והשואף בליבו להגיע למטרה – דבק בה יותר ממי שכבר הגיע". התהליך הנפשי חשוב מהתוצאה הפיסית. שאיפה שמתגשמת יוצרת מציאות גשמית וזו תחומה ומוגבלת. אך השאיפה עצמה היא רוחנית, מופשטת וממילא אין סופית.
כשאדם מחליט לעשות מצווה יש לכך שני היבטים: היבט פיסי של עשיית מעשה שיתממש לדבר מוגבל ותחום. והיבט נוסף – השאיפה שבלב! שאיפה זו משליכה על כל הווייתו והיא כוח משיכה. יש בה הרבה מעבר למניע לקיום המעשה. החלטה זו יוצרת תהליך בתוך האדם וביחסיו עם אלוקיו. מי ששואף לקרבת אלוקים נענה ממרום וזוכה לקדושה. להוויה קדושה זו קרא רבי חיים מוולוז'ין (בהקדמה לספרו "רוח חיים") בתואר "אור המקיף".
אדם נמצא היכן שליבו רוצה להיות. מי ששואף לקרבת ה' ומחליט לעשות מעשי מצווה, הווייתו מתקדשת. הוויה נעלה זו מביאה לכך שהקב"ה חפץ בקרבתו ("אור המקיף") ונשמתו מושכת אותו להשלים את מעשה המצווה ולהתעלות. כוח משיכה זה הוא שקרא אל משה.
"ויקרא אל משה". מי קרא? הנשמה שלו קראה לו!
