מי שרוצה – מוצא?

השבוע קיבלתי מייל מאחד הקוראים כאן שכתב לי: "מי שרוצה – מתחתן. ככל שמתבגרים, אין יותר רגשות, פועלים רק מהשכל ולכן נשארים לבד", ועוד כל מיני חארטות על הגיל שלי וענייני פריון כמובן. כשקראתי את זה, הרגשתי שהאוויר יוצא לי מהריאות. נשארתי רגע עם המילים האלו, נותנת להן לחלחל, לנסות להבין איך מישהו יכול להיות כל כך חד, כל כך נחרץ – ובעיקר כל כך לא רגיש.

האם באמת מי שרוצה – מתחתן? אז כנראה שכל הרווקים והרווקות שעדיין מחפשים, פשוט לא רוצים מספיק. אולי הם סתם מתעקשים להיות לבד, מתוך עקשנות או גחמה אישית. הרי אם רק היו רוצים באמת – הם היו נשואים כבר מזמן, נכון?

ומה לגבי רגשות? ככל שמתבגרים הם נעלמים? אני לא יודעת באיזה עולם אותו כותב חי, אבל בעולם שלי, הרגשות רק מתחדדים עם השנים. הלב לומד להרגיש בעוצמות אחרות, עמוקות יותר, אמיתיות יותר. לפעמים זה כואב, לפעמים זה מפחיד, אבל זה שם, חי ונושם. ולא, השכל לא מחליף את הרגש – הוא פשוט מתווך אותו, נותן לו מסגרת, עוזר לו לא ללכת לאיבוד.

אז למה נשארים לבד? זו שאלה מורכבת שאין עליה תשובה אחת. לפעמים זה כי עוד לא מצאנו את האדם הנכון. לפעמים זה כי נפגענו ואנחנו צריכים זמן להחלים. לפעמים זה פשוט כי הדרך שלנו שונה, ארוכה יותר, מלאה בעליות ומורדות. וזה לא אומר שאנחנו לא רוצים, ולא אומר שאין לנו רגשות.

המילים שאנשים כותבים יכולות לבנות, אבל הן גם יכולות להרוס. ואם יש משהו שהייתי רוצה שאנשים ידעו, זה שהחיים הם לא נוסחה מתמטית. לא כל מי שרוצה – מקבל, ולא כל מי שלא קיבל – סימן שהוא לא רצה מספיק או שלא מגיע לו. החיים מורכבים יותר, עמוקים יותר, ולאף אחד אין זכות לזלזל בדרך של האחר.

אז בפעם הבאה שאתם כותבים למישהו – תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם אם אתם באמת יודעים מה עומד מאחורי המסך. אני לא יודעת מה אימא שלכם לימדה אתכם, אבל אימא שלי לימדה אותי שעדיף לשתוק ולהיחשב לטיפש, מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון.