הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
מחלה זואונוטית, היא מחלה מדבקת אשר מועברת בין מינים, לפעמים על ידי וקטור למשל וירוס, חיידק, טפיל מבעלי חיים אחרים לבני אדם, או מבני אדם לבעלי חיים אחרים. מרבית המחלות הזיהומיות שהגיחו לאחרונה, כמו סארס, איידס, שפעת העופות, וקורונה, מקורן בבעלי חיים.
ספר ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט, עסוקים במתרחש בחלל המשכן. בין היתר שוחטים בעלי חיים שונים, בהמות ועופות, מפרקים, מתיזים מהדם על המזבח, ושורפים. למה צריך את כל זה? האם הדרך לרוחני חייבת לעבור בחוויה כל כך חומרית? כמה קל להפוך את החומר לעיקר, לגלוש עם החומר לעבודת אלילים? כיצד הקורבן הפיזי, הבקר והצאן הקרבים על גבי המזבח ימלאו משימה זאת?
בטעמי הקרבת הקורבנות אנו רואים שתי שיטות עיקריות, שיטת הרמב"ם הרציונליסטית מחד גיסא, והרמב"ן העוסק בטעם סמלי מהפאן החינוכי, מאידך גיסא. לדעת הרמב"ם, אלוקים ציווה להקים מקדש ולהקריב בו קורבנות, משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן תורה, עבדו עבודה זרה והקריבו קורבנות. הקב"ה רצה לעקור עבודה זרה מקרב ישראל, על כן, יאפשר לעם ישראל לקיים פולחן שיש לו דמיון מסוים לפולחן האלילי, אלא שנשוא הפולחן הקב"ה באופן בלעדי, ועל ידי כך נמחקה תכונת האלילות מקרב עם ישראל (מו"נ ח"ג פל"ב). הרמב"ן לעומתו, התקשה כיצד יתכן שסיבת הבאת הקורבנות למנוע עבודה זרה?! והרי גם נח והבל הקריבו קורבנות לד', ואילו היו זו "המצאה" חדשה ב'מעמד הר סיני' ומטרתה שלילת עבודה זרה, כיצד זה שכבר בדורות ראשונים הקריבו לד'?
הצעת הרמב"ן לטעם הקרבת הקורבנות היא "…כי בעבור שמעשי בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, צווה ד' כי כאשר יחטא ויביא קורבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה … ראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר – הקורבן הזה…" (ויקרא א' ט'). כלומר, כשיראה האדם את מה שקורה לקורבן יסיק כי כך אמור היה לקרות לו. מחשבה זו אמורה לגרום לאדם לתקן את מידותיו ודרכיו, לגבור על יצריו השליליים, ושלא לשוב ולחטוא.
המקדש מכיל אפילו את בעלי חיים ומלמד על עולם יותר ראוי ומתוקן באחרית הימים, כשבעלי החיים הם חלק בלתי נפרד ממנו, אך הדרך רצופה קשיים. היטיב לנסח זאת פרופ' פנחס פלאי בספרו 'תורה היום' "…אומנם המילה העברית קורבן היא מן השרש ק.ר.ב, שממנו נגזרות המלים קרוב, קירבה, להתקרב, אך מאז שחרב בית המקדש נמנע הדבר מעם ישראל, יותר מכך – גם כאשר המקדש היה קיים הייתה הסתייגות רבה מהקרבת הקורבנות. בתנ"ך היו אלה שמואל, עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו וגם משורר תהלים שהביעו התנגדות לפולחן לשם פולחן, עדיין מהדהדים באוזנינו, דבריו של שמואל הנביא, "הַחֵפֶץ לַד' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ד' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' ט"ו כ"ב).
מחקרים מורים ככל שהמגוון הביולוגי במערכת אקולוגית הוא גבוה יותר, כך קטנה שם שכיחות טפילים גורמי מחלות – חיידקים, נגיפים, תולעים, פטריות ומרעין בישין אחרים. הרס בתי גידול, זיהום, ושינויי אקלים מביאים להידלדלות מהירה של המגוון הביולוגי.
הרמב"ן בפרשנותו מתאר את התפתחות יחסו של אלקים בנוגע לאכילת בשר (ויקרא י"ז י"א). תיאורו תואם את המסופר בתורה, כי רק לאחר המבול הותר לאדם לאכול בשר, תוך הקפדה על אי אכילת דם "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשיתך ט' ד'). אכילת בשר בעלי חיים היא נטילת נפש, הריגת בעלי החיים עשויה לדרדר את האנושות. הרמב"ן מוסיף ומסביר "והנה התיר גופם (של בעלי החיים) אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם". בשרם של בעלי החיים הותר אך לא דמם, נפשם, ומדוע? לרמב"ן תשובה: "בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש, ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו". כלומר, לכתחילה אין ראוי להרוג בעלי חיים, לשפוך את דמם-נפשם ולאכול מבשרם, ולכן מרגע שהותרו כל אלה יש לאדם צורך בכפרה על שהוא שופך דם-נפש. כפרה זו תימצא בדם-נפש בעל-החיים השחוט האסור (דברים י"ב כ"ג).
הרב קוק מתייחס במקומות שונים בכתביו לשאלה מהו היחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים. ההתייחסויות הללו קובצו ע"י הרב דוד כהן (שכונה "הנזיר" בשל אורח חייו הצמחוני) בספר "חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית". בספר מתאר הרב קוּק את הצמחונות כאידאל המוסרי של היהדות. הרב קוק מתייחס לא רק לאכילת בשרם של בעלי-החיים אלא גם ללקיחת מה שהוא מכנה 'רכושם הטבעי של בעלי-החיים': הצמר או החלב למשל. הוא קובע שגם שימוש זה הוא פגיעה ברגש המוסר הטבעי, שכן "האדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נִגש אל הפרה הענייה ואל הרחל [כבשה] הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה". יחד עם זאת מבהיר הרב קוק, ש"אין כאן פגם מוסרי, אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתיים הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. "אז ראוי להכיר הדבר בתור גזל משפט, הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש". (ויקרא תש"פ)
