קולו של היחיד בתוך העם

פרשת 'ויקרא' פותחת את ספר 'ויקרא', ספר הקורבנות והקדושה, במילים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (א, א). הקריאה הראשונה של ספר 'ויקרא' מופיעה בלשון יחיד, "ויקרא אל משה", ומדגישה כיצד קולו של היחיד יכול להישמע רק כאשר יש מי שמוכן להאזין.

המילה "ויקרא" כתובה בתורה באות א' זעירא, כלומר, האות א' קטנה. חז"ל דרשו שצורת כתיבה זו מבטאת את ענוותנותו של משה, שנרתע מלקבל את הקריאה האלוקית מתוך תחושת צניעות וענווה, אבל למרות קוטנה של האות, המרמזת על קריאה פנימית ולא חיצונית בקולי קולות, משה שמע. משה היה קשוב. ואין זו הפעם הראשונה שמשה קשוב. משה רבנו, גדול מנהיגי עם ישראל, התאפיין לא רק בכוח הנהגה וחזון, אלא גם ביכולת יוצאת דופן להקשיב לסביבתו ולהגיב לצרכים של העם. באירוע הסנה הבוער ('שמות' ג), משה שומע את דברי ה' על סבל העם במצרים ונענה לשליחותו למרות חששותיו האישיים.

עוד לפני שמונה למנהיג, משה גילה רגישות עמוקה לסבל של אחרים. כאשר ראה איש מצרי מכה עבד עברי, הוא לא עמד מנגד אלא פעל להצילו (שמות ב, יא-יב). גם לאחר מכן, כשהתערב בריב בין שני עבריים והוכיח את הרשע שבהם, ניתן לראות את איכותו כמי שמקשיב ולוחם למען הצדק.

לאורך המסע במדבר, משה מקשיב לתלונות העם על מים, מזון, עייפות וקשיים נוספים. אף שלעיתים הוא מביע תסכול, הוא פועל שוב ושוב כדי למצוא פתרונות – אם בתפילה לה' ואם בקבלת עצות ממקורביו. משה לא רק מקשיב לרוב, אלא גם ליחידים. בנות צלפחד, למשל, פונות אליו בדרישה לנחלה בארץ, והוא לא דוחה את בקשתן אלא מביא אותה לפני ה' (במדבר כז).

משה אינו רק מנהיג סמכותי, אלא אחד שדואג באמת לכל פרט בעם. כאשר ה' רוצה להשמיד את בני ישראל לאחר חטא העגל, משה מתחנן עליהם ואף אומר שאם יימחקו, גם הוא מוכן להימחק (שמות לב, לב). זו עדות לאכפתיות עמוקה וליכולת שלו להקשיב ולפעול מתוך אהבה אמיתית לעם.

בעולם הרועש שלנו, אנשים רבים מתקשים לשמוע "קריאה פנימית". בעידן הרשתות החברתיות, שבו כל אחד מנסה להישמע, יש רבים שמרגישים שאף אחד לא באמת מאזין להם. זה נכון במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות, ילדים במערכת החינוך שזקוקים ליותר תשומת לב, ואפילו קשישים בדיור מוגן שחשים לעיתים בלתי נראים.

בתוך החברה הישראלית, פעמים רבות נדרשת מנהיגות מסוגו של משה רבנו – כזו שיודעת להקשיב לקריאה הפנימית, להתעלות מעל אגו אישי ולהיות שליח ציבור אמיתי. השאלה היא: האם אנו באמת קשובים לאותם קולות קטנים סביבנו? האם אנחנו יודעים לזהות, למשל, בתוך קולות המלחמה את הקול הזועק של מצב החינוך בארץ? של המחסור האדיר במורים ובגננות? בעובדה שגנים נסגרים מפאת חוסר בכוח אדם? שתקציב המדינה לא מחולק באופן שוויוני לכל המגזרים? שדווקא המגזר התורם הוא המגזר המקופח? האם נוכל לשמוע את זעקת החטופים לחירות ולגאולה? את זעקת נשות אנשי המילואים הנותרות לבדן בשבתות ובחגים, מתמודדות עם עול גידול הילדים? את אנחתם של המפונים שחודשים ארוכים לא הרגישו הרגשה ביתית מהי?

אלתרמן, בשיריו העוסקים בגורל הלאומי, מרבה לעסוק בנקודת המבט של היחיד בתוך מאורעות גדולים. בשיר "מכל העמים", אלתרמן כותב על היהודי הקטן שמנסה לדבר בתוך ההמולה של ההיסטוריה. הקריאה שלו מתערבבת בין קולות אחרים, ונשאלת השאלה – האם מישהו בכלל מקשיב לו? ממש כמו הקריאה "ויקרא אל משה", שהיא אישית ואינטימית בתוך הסערה הציבורית. בסדרת השירים "שירי מכות מצרים", אלתרמן מדגיש שהפרט סובל גם כשהאירוע הוא רחב-היקף. האם אנחנו מקשיבים לקריאה האישית שלנו? האם אנו שמים לב לאותן "א' זעירות" סביבנו?

בין אם מדובר במחאות חברתיות, משבר האקלים או הפגנות פוליטיות, רבים חשים שהקול שלהם אינו נשמע. אנשים יוצאים לרחובות בתקווה שמישהו ישים לב לקריאה שלהם, אך לעיתים היא טובעת ברעש התקשורתי. לא אחת מדברים על ילדים "שנופלים בין הכיסאות", שאינם מקבלים מענה לצרכים הרגשיים שלהם. המושג "הא' הזעירה" מתחבר מאוד לנושא הזה – יש ילדים שהקול שלהם קטן, אך הוא קיים, והשאלה היא האם המערכת יודעת להקשיב לו. גם בסביבה שאני מכירה היטב, סביבת הדיור המוגן, בה אני מעבירה שיעורי פרשת שבוע לדיירי המקום, קשישים חווים לעיתים תחושה של שקיפות. הקריאה שלהם יכולה להיות לא מילולית – מבט, דמעה, שתיקה רועמת. משה רבנו היה מנהיג קשוב, שהבין את הצרכים והמצוקות של עמו, הגיב אליהם ופעל לטובתם. הוא שילב יכולת האזנה, אמפתיה ומעשיות, מה שהפך אותו לדמות מופת למנהיגות קשובה ורגישה.

השאלה היא האם יש מישהו שמסוגל להקשיב, נכון להיום, לקריאות הבוקעות מתוך החברה ולתת להן מענה?