אוראל רוני-בלהשבוע צוין שבוע המודעות לשכול האזרחי. אנשים שאיבדו את יקיריהם בנסיבות לא ביטחוניות-לאומיות, קיבלו השבוע יחס רשמי מעט יותר, בדמות הרצאות, סדנאות ובמה תקשורתית רחבה יותר. אבל אותם אנשים מבקשים זכויות מהמדינה והכרה ראויה יותר – כל השנה.
לפי מחקר של מכון מאיירס ג‘וינט ברוקדייל משנת 2023, שהוזמן על ידי משרד הרווחה והביטחון החברתי, בישראל כ-50,000 נפטרים מדי שנה, אך רק 5% מהמשפחות השכולות מקבלות מענה כוללני מהמדינה, כאשר התמיכה תלויה בנסיבות המוות. כשמדברים על שכול אזרחי (שאינו ביטחוני-לאומי), בני משפחות שכולות כתוצאה מתאונות דרכים, אובדנות או עבירות המתה, מקבלים תמיכה מצומצמת ומוגבלת בזמן. לעומתם, המדינה אינה מכירה באובדן של משפחות שאיבדו את יקיריהן בנסיבות אחרות, כמו מחלות וסיבות בריאותיות שונות, טביעות ותאונות ביתיות, והן אינן זכאיות לסיוע ולהטבות מן המדינה.
כוחה של קהילה
לפני כ-8 שנים, בשעה שש בבוקר, נשמעה דפיקה בדלת ביתה של עידית קרוואני, בת 43 מאריאל ואם לחמישה. "דופקים לנו בדלת עובדים סוציאליים, קצין משטרה והרב, ומודיעים שבעלי אבישי נהרג. קיוויתי מאוד שזו טעות בזיהוי. הוא יצא לנסיעה שגרתית כנהג אוטובוס, ונהרג בתאונה במעלה לבונה", היא נזכרת בעצב.
מאז ועד היום הקהילה הדתית של אריאל דואגת לעטוף את עידית בחיבוק חם. "הקהילה לא עוזבת אותי. בין אם אני צריכה מישהו שילך עם הבן שלי לאירוע, ובין אם זה ללמוד עם הבן למבחן או חידון – כולם עם לב ענק מתגייסים ומציעים את עזרתם", היא אומרת בהתרגשות. מנגד, עידית מוסיפה שבסביבה הכללית אנשים לא תמיד ידעו או יודעים איך להגיב לסיטואציה. "היו אנשים שניתקו איתנו קשר. כשהילדים שלי עברו, אז הם עברו למדרכה השנייה, וזה היה ממש פוגע", היא משחזרת. "לדעתי, אם אתה לא יודע מה לומר – פשוט תהיה פה ותקשיב מה באמת הצורך, ולא מה אתה חושב שנכון לתת. גם כשאני נוסעת לנחם אלמנות, אני אומרת להן: יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך – אבל הם צריכים שאנחנו נכוון אותם".
"אם אתה לא יודע מה לומר – פשוט תהיה פה ותקשיב מה באמת הצורך. גם כשאני נוסעת לנחם אלמנות, אני אומרת להן: יש הרבה אנשים טובים באמצע הדרך – אבל הם צריכים שאנחנו נכוון אותם"
לא שבוע אחד
שירה, בת 38 שלאחרונה עברה מתל אביב לאריאל, היא אם לחמישה ילדים קטנים. היא התאלמנה לפני כמעט 3 שנים, לאחר שבעלה נפטר ממחלת הסרטן שאיתה התמודד כמעט 8 שנים. גם היא מתנחמת בסיוע של הקהילה, וגם במשפחה ובחברות. "יש לי משפחה מאוד עוטפת ותומכת, חברות, הקהילה שבאתי ממנה והקהילה שהגעתי אליה", היא מפרטת. "אני חושבת שאנשים מתחלקים לשלושה סוגים: אלה שיודעים איך לגשת ולעזור; אלה שרוצים, אבל זה לא פשוט להם ולא יודעים איך לגשת מחוסר יכולת להכיל את הסיטואציה; ויהיו את אלה שימשיכו כרגיל, כי זו היכולת שלהם. הם יספרו לי בספסל בגינה, שנשרפו להם הפתיתים בצהרים או יבכו שהבעל במשמרת או מגויס, וזה בסדר. אני בוחרת לעצמי את הסביבה שתהיה מורכבת מאנשים שעושים לי טוב".
בשבוע הזה, שבוע המודעות לשכול האזרחי, אנשים שכולים מסוג זה עדיין חשים שחסרה הכרה בכאב, בקושי ובזכויות המגיעות להם. "ישנן אלמנות שרוצות להמשיך לפרק ב', אך מעדיפות להימנע מכך כדי לא לאבד זכויות ולהרע את מצבן הכלכלי", מסבירה שירה. "במקרה שאלמן ואלמנה נישאים ומחברים בתים, הבית החדש מרובה ילדים, ודווקא אז כל אחד מבני הזוג מאבד קצבה, כי כביכול הילדים אינם יתומים יותר. זה יוצר תחושת חוסר אונים מול המערכת.
"בעיה נוספת היא חוסר הנגשה של המידע", מציינת שירה. "הבירוקרטיה היא רבה, והמון אנרגיה מתבזבזת על כך, כמו גם הפסד של זכויות שאינן ממומשות בגלל חוסר מודעות לקיומן. צריכה להיות מערכת מובנית של ליווי והנגשת הזכויות. בנוסף, לדעתי, צריך להעלות את המודעות לנושא השכול האזרחי בחברה לא כיום זיכרון, אלא כעידוד לשיח ורגישות בנושא. התועלת משבוע המודעות תהיה, אם בכל קהילה או רשות יתכנסו בשבוע הזה ויפיקו ממנו לשנה כולה", היא מסכמת.
"במקרה שאלמן ואלמנה נישאים ומחברים בתים, הבית החדש מרובה ילדים, ודווקא אז כל אחד מבני הזוג מאבד קצבה, כי כביכול הילדים אינם יתומים יותר. זה יוצר תחושת חוסר אונים מול המערכת"
עיניים טובות
לפני 3 וחצי שנים, שכל יונתן רוכמן את בתו אריאל. "היא הייתה אז בת שנה ו-5 חודשים ונפלה מהסולם של מיטת הגלריה בחדר ילדים. היא נחבלה בראש ואיבדה הכרה", הוא נזכר. "בתקופה של השבעה כולם רצו לדעת איך זה קרה בדיוק, ובעוד שיש בזה משהו טוב בלספר – לא זה העיקר. העיקר זה שהיא איננה. יש משפטים שאנשים אומרים בשבעה שבתוך הסיטואציה הם משפטים מורכבים. כבר מהיום השמיני, אנשים אמרו לנו אמירות כמו ׳תביאו עוד אחד'".
מה כן לומר בשבעה?
"אם עכשיו אני צריך להגיע לשבעה, אני אומר, 'לא משנה מה אני עברתי, אני לא באמת יודע מה להגיד ואני גם מצטער על הסיטואציה שככה נפגשים'. וכשיושבים, רגע לשתוק, אם מרגישים בנח לשים יד, אולי לתת חיבוק. אולי לשאול על מה כן היית רוצה לדבר, יש כאלה שישמחו לדבר על מי שנפטר ויש כאלה שיעדיפו שלא. אפשר לומר 'אני לא יודע מה להגיד בסיטואציה' ופשוט להיות שם, זה מה שחשוב. הנקודה היא להיות עם עיניים טובות. פחות לשתף על אובדנים שונים. כשאין מילים, הנוכחות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר. לספר על הילד זה אמנם מעורר הרבה מאוד עצב, אבל זה מעורר גם הרבה מאוד שמחה. זו בדיוק הדואליות שאנחנו רוצים לקבע ולא רק את העצב, כי בחיים יש לנו גם וגם".
יונתן מחזק את דברי שירה ועידית, ומסכים שקהילה יכולה לסייע מאוד: להציע לאסוף את הילדים כי למחרת הלימודים מסתיימים מוקדם, או להביא סיר עם אוכל. אבל ממליץ להחליף את השאלה 'איך אפשר לעזור' בהצעות קונקרטיות קטנות. "לפנות ולהגיד: 'אני מבשלת עכשיו סיר חמין, אפשר לבשל גם לך לחג?' זו דוגמה. אחת השכנות הייתה מתקשרת לאשתי כל יום ראשון בערב ואומרת: 'אני יוצאת עוד רבע שעה להליכה, את מצטרפת?' והיא המשיכה שבוע אחרי שבוע גם כשקיבלה 'לא'. היא הייתה עקבית בהצעה, גם אם סורבה. אלו דברים שמאוד עוזרים בשגרה של אנשים שכולים".
לדעתו של יונתן, שבוע המודעות יוצר חשיפה, אבל הכל מגיע "מלמטה" – מאנשים שחוו את זה ומנסים לחולל שינוי וההתקדמות היא אישית. "כבר אחרי השבעה, הרגשתי כאילו כרתו לי את הרגליים, ואני מדדה על הרצפה ללא כיסא גלגלים – ואף אחד לא רואה את זה. גם מהמערכת וגם מהסביבה יש לפעמים חוסר הכלה מוחלט לסיטואציה".
"מבחינת הרשויות, כל מקום שניגשנו אליו לבקש עזרה – דחה אותנו", יונתן מוסיף.
"מקופות חולים ועד למרכז לבריאות הנפש. אין אפילו משהו בסיסי. לדוגמה – יום חופש ביום השנה לשכול. זה משהו שיכול לייצר תחושה של נראות חזקה, כי בעצם מהחודש הראשון אנשים נדרשים לחזור לתפקוד מלא".
"מבחינת הרשויות, כל מקום שניגשנו אליו לבקש עזרה דחה אותנו – מקופות חולים ועד למרכז לבריאות הנפש. לא מגיע לנו אפילו משהו בסיסי"
איך אנחנו, הסביבה, יכולים לעזור לאנשים שחוו אובדן – מכל סוג שהוא?
יונתן: "אם יש אפשרות לעצור להסתכל בעיניים טובות, לשאול מה שלומך או לומר אני רואה אותך, אני פה איתך. חשוב גם לוודא אם האדם מעוניין בכך, ולהוסיף האם זה בסדר ששאלתי? ובאופן כללי לשאול, אתה רוצה לדבר על מה שעובר עליך? אתה רוצה לדבר על הילד שאבד? לאחר השבעה, המשפחה האבלה נשארת עם האובדן התהומי, חסרי כל יכולת מהרבה בחינות, כשהעולם הרגיל בעצם ממשיך. כל ניסיון לתנועה כלשהי עוזר, המפתח הוא להציע, ליצור תנועה ולהקשיב".
עידית: "ההתמדה בהצעת העזרה. גם אם ההצעה מתקבלת כרגע בשלילה, נסו במועד מאוחר יותר. צריך לזכור שגם אחרי שנה וגם אחרי עשור, האובדן נמצא, אז להמשיך להציע עזרה – לשאול: איפה את בשבת? איפה את בליל הסדר? את צריכה עזרה? הקהילה שלי באריאל עושה את זה מדהים".
שירה: "יחס טוב לילדים שלנו. לתת חיוך לילד, אם אישה מכירה יתום או יתומה שאין להם אמא, לתת להם חיבוק, מחמאה. אם מישהו לוקח את הילד שלו לשחק בכדור, ורואה ילד שהוא יתום, שיציע לו להצטרף.
התגלמות ערכי היהדות
"שבוע המודעות לשכול האזרחי התחיל מעמותת 'יקיר לי', עמותה של פיני רבינוביץ לזכר בתו דסי רבינוביץ, והוא זה שהטמיע את המושג 'שכול אזרחי', ואנחנו הצטרפנו אליו", מסבירה אליענה ברנר, מנכ"לית עמותת קרן קובי מנדל. "הקרן הוקמה לפני 23 שנים אחרי שאחי קובי נרצח יחד, עם חברו יוסף איש רן בנחל תקוע. בתחילה העמותה הייתה מיועדת לנפגעי טרור, אך בסוף האינתיפאדה הייתה לנו הזכות לפתוח את העמותה גם למשפחות השכול האזרחי – דבר שממש שינה את מהות העמותה, כי למשפחות השכול האזרחי אין מענה ואין תקציבים. השכול האזרחי הוא שקוף, ואנחנו רצינו לראות אותם. רצינו לעזור למשפחות שמתמודדות עם אובדן מאוד קשה במשפחה מקרבה ראשונה מכל סיבה שהיא. כיום העמותה מסייעת ל-2,000 משפחות – מעט יותר ממחציתן הן משפחות שכול אזרחי.
"למשפחות האלה השבוע הזה מאוד משמעותי", מוסיפה אליענה, "הן מרגישות שיש להן מקום, וזה מעלה את המודעות. כשיש שבוע כזה והמדינה גם מתייחסת אליו ולא רק העמותות, הוא נהיה רשמי".
מה אתם עושים במסגרת הפעילות שלכם?
"אנחנו דואגים להעניק מעטפת תומכת לכל המשפחה. אנחנו מקיימים מחנות קיץ לילדים, קבוצות תמיכה להורים שכולים וליתומים, כמו גם חוגים לילדים ולמבוגרים, מקיימים סדנאות מגוונות, שכוללות גם שיח פתוח ומכיל על ידי איש טיפול. העזרה היא גם לאחים שכולים וליתומים בוגרים. רוב הפעילות היא בקבוצות, כך שהמשתתפים מרגישים שהם לא לבד, שמבינים אותם. יש אצלנו גם את האלמנט הטיפולי וגם את האלמנט החווייתי. כל הפעילות שלנו ממומנת על ידי תרומות בלבד".
"קרן קובי מנדל היא מבחינתי ההתגלמות הערך של היהדות", מוסיף יונתן. "הם מזמינים את כולם לגעת בכאב ולעבד אותו, או רק להיות ביחד ולעשות דברים כיפים. הכאב לא נעלם, אבל עם הזמן מצאנו דרכים ליצור רגעים של חיים ושמחה בתוך האובדן. בתוך הסיטואציה שבה יש הבדל בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, פתאום להיות בתוך מתחם עם עוד אנשים שחווים את העולם הפנימי שלי – זה נותן יכולת לנשום. אני מרגיש שאני לא לבד מול כל העולם במלחמה הזו. המפגשים האלה עם אבות שכולים נוספים מסייעים להיות אבות, בני זוג והורים טובים יותר".
"השכול האזרחי הוא שקוף, ואנחנו רצינו לראות אותם. רצינו לעזור למשפחות שמתמודדות עם אובדן מאוד קשה במשפחה מקרבה ראשונה מכל סיבה שהיא"
