הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אנשי גוש קטיף ראויים להצדעה. הם ראויים להצדעה בשל היותם שלוחי ציבור, המפתחים כראוי את ארץ ישראל. ארץ ישראל לדידם היא מחויבות עמוקה. הם חיים במקומם ללא כל סתירה בין ערכים. הם בונים בחייהם שם את תורת ישראל, על ידי ביסוס של יישובי תורה ועבודה, בהם מממשים את תורת ארץ ישראל והמצוות התלויות בארץ במלוא משמעותן. כל רבדי הציבור של עם ישראל חיים שם. הם הלכו לשם כשלוחי הציבור, על פי החלטות הממשלה, ולאורך כל ההתיישבות שם הם חלק בלתי נפרד מעם ישראל כולו. היחסים בין הישובים בגוש קטיף לישובים סביבם הם מן המפורסמות, ודברים אלה באו לידי ביטוי במלוא העוז בשעה שאלה התייצבו לצידם בהכרעות פוליטיות. ההתיישבות בגוש קטיף ממלאת את החובה העמוקה לארץ ישראל. אין ארץ ישראל נתפסת כפלטפורמה בלבד, ואין היא מקום לקיבוץ האומה. מעבר לכך, לא נכון לדבר על "זכותנו על ארץ ישראל" בלבד. ארץ ישראל היא חובה, היונקת ממקורות הרבה, ונכתבה כמצווה בידי הרמב"ן.
אנשי גוש קטיף ראויים להצדעה על יכולת העמידה המרשימה שלהם. בשעה שרוב מוחלט של תושבי המדינה יושבים שאננים ושקטים בבתיהם, ונהנים משקט זמני כתוצאה מהפסקת הפיגועים, מהווים אנשי הגוש מטרה לירי מתמיד על ילדיהם ועל עצמם, על בתיהם, רכושם וכל מה שקיים במקום. מדובר במתח נורא בו הרעה יכולה להיפתח בכל עת. מצבים אלה היו לא פעם בתולדות מדינת ישראל, ואף אוכלוסיות אחרות חיו תקופות ארוכות בצל ההתקפות. עוד זוכרים כולם את אנשי עין גב לפני מלחמת ששת הימים, ואת אנשי הגליל בצל הקטיושות. ברם, הם ידעו כי מדינת ישראל עושה כל שביכולתה כדי להגן עליהם, וכדי לפגוע בתוקפים, והיו מודעים לכך שלא הכל ניתן לעשות. לעומת זאת, אנשי הגוש יודעים כי הצבא – מפקדיו וחייליו הגיבורים והצדיקים – עושים כל שביכולתם להגן עליהם, ולפגוע בתוקפיהם, אך אין הם יכולים לומר את אותו הדבר על הדרג המדיני הנותן הוראות לצבא. חלק בלתי נפרד מהחוסן ויכולת העמידה מותנה בגיבוי הציבורי, ובלעדיו יש צורך בגבורה מיוחדת, שהם מחלצים מעצמם בצורה המעוררת השתאות, וראויים לשותפות עמוקה של כולם.
אנשי גוש קטיף נמצאים בלחץ נורא המוטל על כתפיהם. בד בבד עם האיום המתמיד על בתיהם מצאו עצמם שלוחי ציבור אלה נופלים ממרום היותם דוגמה לחיי שליחות למגורשים מבתיהם. עובדה זו לעצמה מעכירה את תחושת השמחה והשלמות בקיום, ומקשה מאוד על ניהול אורח חיים שגרתי וטוב. אף על פי כן, לא נפלה רוחם של אנשים ייחודיים אלה, והם תומכים האחד בשני ומהווים מופת לכולם.
מה נאמר להם בשעה קשה זו? בשעה זו יעמוד כל אחד הרואה עין בעין עימם את חשיבות מאבקם ויתמוך בהם. דרכים רבות לתמיכה. העיקרית והמרכזית שבהן היא הצטרפות למאבקם, עד אותם הגבולות שאדם מוכן להצטרף. דברים אלה אינם ממוענים כלפי אלה הסוברים אחרת מהם – גם על הסוברים אחרת מוטלת חובה של ממש לנהוג בהגינות כלפי שלוחים אלה, בכל אותן דרכים בהן נוהגים בהגינות. על התומכים להתגייס, ולהיאבק באותן דרכים שהם סבורים שהם ראויים למאבק. על דרכי המאבק יש ויכוח. אך החובה לא לעמוד מנגד, ולא להותיר את האנשים בגוש קטיף חשופים וללא תמיכה מתמדת. אדם הסובר דעה מסוימת אינו יכול להסתפק בשיחות סלון. חלק מדמות האדם היא להיחלץ ולהתמודד על דעתו, ולא לשלוח אחרים לעשות זאת במקומו. כדי לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" חייב אדם לעשות כל שביכולתו כדי שדם לא יישפך, וכדי שמדיניות לא ראויה לא תתנהל. יסוד זה למדנו ממשה רבינו, שראה איש עברי מכה אחד מאחיו, ולא שתק ולא הפקיר את אחיו לגורלו, כי אם שאל – למה תכה רעך.
(שמות תשס"ה)
