דיקטטורה של מילים

תחושת מחנק גוברת והולכת אופפת אותי יותר ויותר בזמן האחרון. תחושה כזו שכבר אי אפשר לפתוח את הפה, ובכלל לא משנה מה הנושא. יש איזו עננה של דיקטטורה מחשבתית באוויר, שמרשה לך לחשוב, להגיב ולדבר רק באופן מסוים, ואם אתה מעז לחרוג מגבולות ההרשאה הללו- מטח של חיצים נורים לעברך ללא רחם. אתה מחויב למילים מכובסות ונקיות של פוליטיקלי קורקט, אחרת תסומן ותנודה למחוזות אפלים של קיצוניות ומשיחיות הזויה.
אני חש יותר ויותר, כיצד נוצרות כאן 2 שפות, כשצד אחד מנכס לעצמו בנק של מילים, והצד השני חוטף כל הזמן בנק של תגובות.
יש מגוון נושאים ערכיים, מוסריים, רוחניים, אתיים, חברתיים, משפחתיים , כלכליים ופוליטיים הניצבים על סדר היום. נושאים מתחום המשפחה – היחס להפריות למיניהן, לסוגי זוגיות, להומוסקסואליים, לכל מיני סוגי פונדקאות, אימוץ ילדים, משפחות חד הוריות, שימוש בזרע אחרי מות התורם, ועוד רשימה ארוכה של נושאים שמצריכים כובד ראש.
כנ"ל במגוון נושאים חינוכיים, או בעניינים הקשורים לחופש הביטוי, לגבולות הדיבור והדמוקרטיה, וכנ"ל בנושאים פוליטיים הקשורים למסתננים, לערבים, ולעוד כל מיני קבוצות, וכן הלאה…בקיצור- יש כל כך הרבה נושאים רציניים וחשובים שבאמת מצריכים שיחה ובירור רציניים ואולי אף ויכוח נוקב ומחלוקת. הבעיה היא לא המחלוקת- הבעיה כפי שאני חש אותה היא כזו- אתה רק פותח את הפה- ומיד אתה נתקל במתקפה אוטומטית.
יש שתי קבוצות מילים. קבוצה אחת כוללת את המילים הבאות: גזענות, פאשיזם, הומופוביה, הסתה, דמגוגיה, התנשאות, חשוך, קנאי, קיצוני, הזוי, משיחי.
ויש קבוצה שניה של מילים:
ליברלי, פלורליסטי, נאור, שיוויון, מתקדם, הומניסט, חופש דיבור, זכויות ,דמוקרטיה, תרבות, וכדו'.
מה שקרה זה כך- שיש קבוצה אחת באוכלוסייה שתחת חומת המילים מהקבוצה השנייה אותם היא ניכסה לעצמה, היא מרשה לעצמה לכנות את החולקים עליה תוך שימוש באוצר המילים מהקבוצה הראשונה. אבל לעולם לא הפוך.
כך נוצרה כאן דיקטטורה של מילים. אתה רוצה לחוות דעה על ערבים, או על מסתננים, על פונדקאות או על יבוא ילדים מתאילנד, על חינוך או על חופש דיבור, או על כל נושא עקרוני לך, אבל במקום לנהל דיון כן ואמיתי , מעמיק ורציני- אם הדעה הזו לא בדיוק מוצאת חן ומיישרת קו עם הדיקטטורים- מיד נשלפות לעברך כל המילים מהרשימה הראשונה, תחת המסווה של כל המילים מהרשימה השנייה.
עוד לא הספקת להגיד מילה- ישר צועקים לעברך- התנשאות. הצלחת להגיד שתי מילים- צועקים- דמגוגיה. אמרת שיש בעיה עם אלפי מסתננים- צועקים לעברך- תזכור מה היה בגרמניה. אמרת שחיילי צה"ל נלחמים בצדק- צועקים- פאשיסט. השחלת מילה נגד החברה הגויה של הבן של ביבי- מיד אתה גזען, העזת לחלום בקול על בית המקדש- אתה משיחי והזוי, אמרת שגם לחופש אומנות המציג את מנהיגי ישראל עם צלב קרס יש גבול- אתה חשוך וצר מוח, העזת להרהר או לערער על תא משפחתי בו 2 גברים מאמצים תינוק בתאילנד שנלקח מאיזו אימא מסכנה- ואתה עלול למצוא את עצמך בדרך לכלא באשמת הסתה.
כל ההתנהלות הזו וכללי המשחק הללו הופכים להיות בעיני בלתי נסבלים מרגע לרגע. ואם רק תעז להשיב מלחמה שערה ולדון על נושא כזה או אחר, להקשות או לחלוק- מיד תיתקל בחומות של מילים מהרשימה השנייה, מילים שהן טאבו. אין מה להתווכח. וכי מה תגיד- שאתה לא הומניסט או ליברל ?
את כללי המשחק הללו צריך לשנות, ואת בלון השקר הזה צריך לפוצץ.
אתה יכול להיות ליברל גדול ולחשוב שיש גבול להתבטאות, אתה יכול להיות הומניסט גדול ולחשוב שיש לסלק מהרחובות את המסתננים, אתה יכול להיות נאור ולחשוב שטובת הילד זה תא משפחתי מסורתי של אבא ואימא, ואתה יכול להיות אינטלקטואל נאור ובמקביל לחלום על הר הבית ובית המקדש.
הפוליטיקלי קורקט החד צדדי הזה, שבו זכויות המחשבה והדיבור שמורות לצד אחד, וכל מילה של הצד השני מיד מתויגת כקיצונית והזויה- כל זה מתחיל לעבור את גבול ההיגיון והטעם הטוב.
הזעם העצור של רבים, המרגישים שמיעוט דיקטטורי השולט על מקורות תקשורת ושלטון- סותם להם את פה, ומציג אותם כהזויים, פרימיטיביים, חשוכים ומשיחיים- עלול להתפרץ.
מותר להתווכח. לגיטימי לחלוק. אבל הנחת היסוד שדברים שנאמרים מכאן אסור להם שיאמרו משם, ושאוטומטית תופעל מולם משטרת המחשבות והתיוגים, ההכללות והסטריאוטיפים- צריכה להיפסק , ולפנות מקום לשיח אמיתי ואחראי.
(ויקהל תשעד)